יצא לכם פעם לחשוב מה הופך מתנה לכל כך מיוחדת? האם זו רק העטיפה היפה שלה, או גם הדרך שבה השגנו אותה? כשבני ישראל הביאו קרבנות למשכן או למקדש, ה' לימד אותם כלל חשוב: לא מספיק שהקרבן יהיה שלם ובריא מבחוץ, אלא גם המקור שלו חייב להיות טהור וטוב.
לפעמים, אנשים חשבו שהם יכולים לעשות מעשים רעים, חצופים ואסורים כדי להרוויח כסף או מתנות, ואז לתרום אותם כדי שה' יסלח להם. לדבר כזה קוראים אֶתְנַן זוֹנָה, והתורה אוסרת עליו לחלוטין. אי אפשר לקנות את הסליחה של ה' בעזרת משהו שהושג בדרך לא צנועה או רעה.
דבר נוסף שאסור להביא הוא וּמְחִיר כֶּלֶב. הכוונה היא לאדם שהחליף כלב תמורת בהמה כמו טלה, ועכשיו הוא רוצה להקריב את הטלה הזה. ולמה דווקא כלב? כי הכלב מסמל התנהגות של חוצפה, חוסר גבולות ולפעמים גם אכזריות.
התורה מדגישה שאסור להכניס את הדברים האלה אל בֵּית ה'. האיסור הזה לא קשור רק לקרבנות שמקריבים על המזבח, אלא לכל דבר במקדש. אסור אפילו להשתמש בכסף כזה כדי לקנות ציפוי זהב יפה לקירות!
בסוף מופיעות המילים גַּם שְׁנֵיהֶם, כדי ללמד אותנו ששני הדברים האלה שווים בחומרתם. למרות שהבהמה עצמה נראית שלמה ומושלמת, המקור הלא טוב שלה פוסל אותה לגמרי. ה' מלמד אותנו שהדרך שבה אנחנו משיגים דברים חשובה לא פחות מהמעשה הטוב שאנחנו רוצים לעשות איתם.