קדושת המקדש דורשת לא רק שלמות פיזית של הקרבנות המובאים אליו, אלא גם טהרה מוסרית ורוחנית של מקורותיהם. הציווי האוסר להביא אל הקודש חפצים שהושגו בדרכי פריצות או ביזיון, מציב גבול ברור בין המרחב המקודש לבין קלקולי החברה, ודוחה אותם לחלוטין גם אם גוף הקרבן תמים וללא מום.
הפרשנים מבארים את המושגים המרכזיים: אֶתְנַן זוֹנָה הוא מתנה או תשלום שניתן לאישה עבור יחסי זנות, ובפרט במקרים של יחסים אסורים שבהם אין קידושין תופסים [אבן עזרא, רלב"ג, תורה תמימה]. וּמְחִיר כֶּלֶב מתייחס לאדם שהחליף בהמה (כגון טלה) תמורת כלב, והוא מבקש להקריב את אותה בהמה. המילה מְחִיר נגזרת מהמילה "מחר" או "מאחר", שכן היא מציינת דבר שבא לאחר דבר אחר וכתמורתו [אם למקרא].
הפרשנים עומדים על הסיבה המהותית לפסילת שני הדברים הללו. באשר לאתנן, נראה כי דרכן של זונות הייתה לנסות להשקיט את מצפונן או "לקנות" כפרה על ידי הקדשת רווחיהן למטרות קדושות. התורה אוסרת זאת בתוקף, כדי שלא ימשיכו לחטוא מתוך מחשבה שיוכלו לרצות את ה' בכספן [רמב"ן, שפתי כהן]. בנוסף, הקדשת רווחי זנות הייתה מנהג נפוץ בעבודת אלילים קדומה, והתורה ביקשה לעקור כל דמיון לפרקטיקות אלו מבית ה' [אם למקרא].
באשר למחיר הכלב, עולה השאלה מדוע נבחר דווקא בעל חיים זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכלב מסמל עזות מצח, חוסר גבולות ופריצות פומבית. לפיכך, הזונה והכלב חולקים את אותן תכונות של זימה ועזות, ואין זה ראוי להביאם למקום המייצג צניעות וטהרה [כלי יקר, תורה תמימה, רלב"ג]. גישה נוספת קושרת זאת לשפלות חברתית ואכזריות; למשל, ציידים ושומרי חומות נהגו לגדל כלבים עזים ומזיקים, וביקשו לתרום את מחירם ככופר נפש על מעשיהם, או שהשתמשו בהם לעבודה זרה [רמב"ן, רש"ר הירש]. יש הסבורים כי ישנה סיבה רוחנית נסתרת ברוח החיים של הכלב שהופכת את מחירו לתועבה [העמק דבר].
איסור זה רחב ומקיף. המילים לְכׇל־נֶדֶר מלמדות שהאיסור חל על כל סוגי הקרבנות, ואף מרחיבות את הפסול לעופות, שלרוב אינם נפסלים במומים גופניים [תורה תמימה]. הצירוף בֵּית ה' מלמד שהאיסור אינו מוגבל רק לקרבנות המוקרבים על המזבח, אלא חל גם על חפצים הניתנים לצורך בדק הבית ופאר המקדש. כך, למשל, אסור לעשות ציפוי זהב להיכל מזהב שניתן כאתנן [מלבי"ם, תורה תמימה]. במישור המוסרי הרחב, יש שהשוו איסור זה ללקיחת ריבית; אדם המלווה בריבית וקונה בכסף זה כיבודים בבית הכנסת, הרי זה כאילו הכניס אתנן זונה לבית ה' [צאינה וראינה].
התורה חותמת את הפסוק במילים גַּם־שְׁנֵיהֶם. הפרשנים נחלקו במשמעות המילה "גם". גישה אחת גורסת כי המילה באה לרבות את ה"שינויים" של האתנן, כלומר, גם אם התשלום היה בחיטים והאישה טחנה אותם ושינתה את צורתם לסולת, הסולת נותרת פסולה למזבח [רש"י, ברכת אשר]. מנגד, יש הסבורים שהאיסור חל רק על החפץ עצמו ולא על חליפיו, שינוייו או ולדותיו [רלב"ג, מלבי"ם].
מבחינה רעיונית, המילה גַּם נועדה להשוות בין שני האיסורים: אף שאתנן זונה הוא תועבה ברורה, התורה מדגישה שגם מחיר הכלב מתועב באותה מידה [העמק דבר]. לחלופין, המילה מדגישה שלמרות שגופם של הקרבנות הללו תמים ושלם, מקורם המושחת הופך אותם לתועבה בעיני ה' [רמב"ן, הטור הארוך]. לבסוף, יש המפרשים כי המילה "גם" מצביעה על פחיתות ושפלות, הפחיתות של שניהם היא תועבה, והיא מבטלת כל חשיבות או קדושה שאדם מנסה לייחס להם באמצעות הקדשתם [הכתב והקבלה].