התורה משרטטת את גבולות הקהילה המשפחתית בישראל, ומטילה הגבלה חמורה ונצחית על נישואיו של אדם שנולד כתוצאה מעבירות מין חמורות. עם זאת, איסור זה מתמקד אך ורק בתחום האישות, בעוד שבכל שאר תחומי החיים אדם זה נותר חלק בלתי נפרד מהעם היהודי.
הפרשנים מסכימים כי מַמְזֵר הוא אדם שנולד מתוך איסורי עריות חמורים, כגון גילוי עריות בתוך המשפחה או ניאוף של אשת איש, שעונשם כרת או מיתת בית דין. באשר למקור המילה, קיימות מספר גישות: יש הדורשים את המילה כנוטריקון של "מום זר", כלומר פגם זרות שדבק ביוחסין [רמב"ן, רבנו בחיי, תורה תמימה]. אחרים מסבירים כי זהו אדם שנולד ממי שהוא "זר" ואסור לאמו [חזקוני, בכור שור, מלבי"ם]. גישה נוספת קושרת את המילה לשורש ערבי שמשמעותו תועבה [הכתב והקבלה]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון "מוזר"; זהו אדם מנודה ומוזר לאחיו, שכן הוריו מסתירים את זהותו ומשליכים אותו מתוך בושה על החטא שעשו [רמב"ן, הטור הארוך]. הפרשנים דוחים מכל וכל את ההשערה כי מדובר בשם של אומה זרה [אבן עזרא, נתינה לגר].
האיסור לֹא־יָבֹא מתפרש באופן גורף כאיסור לשאת אישה ישראלית כשרה, ולא כאיסור על ביאה מזדמנת. הסיבה לכך היא שהביטוי "ביאה בקהל" מצביע על יצירת קשר קרוב והשתלבות במשפחה, דבר שנעשה רק באמצעות נישואין [הכתב והקבלה, מזרחי, רלב"ג]. הפרשנים מדגישים כי התורה הוצרכה לכתוב איסור זה במפורש כדי שלא נטעה לחשוב שחומרת החטא של הוריו מוציאה אותו לחלוטין מכלל ישראל; הממזר נחשב לישראל לכל דבר ועניין, ואף נאמר כי "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" [מלבי"ם, גור אריה, משכיל לדוד, שפתי חכמים, ביאור שטיינזלץ].
ההגבלה היא דווקא בִּקְהַל ה', מונח המתייחס לקהילות המיוחסות של כהנים, לויים וישראלים. מכאן נלמד כי ממזר אינו פסול מלהתחתן עם גיורת, שכן קהל של גרים אינו נכלל בהגדרה המדויקת של "קהל ה'" [מזרחי, רבנו בחיי, תורה תמימה, צאינה וראינה].
התורה מחמירה וקובעת כי גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי של הממזר פסול מלבוא בקהל, והכוונה היא לאיסור נצחי לעולם [רוב הפרשנים]. הרחקת הצאצאים נועדה להעצים את התיעוב וההסתייגות ממעשי הניאוף שהובילו ללידתם [שד"ל]. עם זאת, מתעוררת השאלה מדוע התורה לא כתבה במפורש "עד עולם", כפי שכתבה באיסור החיתון עם עמון ומואב. יש המסבירים כי בניגוד לעמוני, לממזר ישנה תקנה לעתיד לבוא בימות המשיח, אז עתידים הממזרים להיטהר [הכתב והקבלה, תורה תמימה]. הסבר נוסף הוא שלממזר, בניגוד לעמוני, יש אפשרות חיתון מסוימת עם שפחה או גיורת [הכתב והקבלה]. גישה היסטורית טוענת כי הנביאים התפללו שממזרים לא יחיו לאורך דורות רבים כדי שלא יתערבו בישראל, ולכן השושלת שלהם ממילא אינה נמשכת "עד עולם" [חתם סופר].
המילה לוֹ בצירוף לֹא־יָבֹא לוֹ נראית מיותרת, אך היא באה ללמד שהוולד הולך תמיד אחר הפסול של ההורה, כך שכל הצאצאים דומים לו ונושאים את פגם הממזרות [תורה תמימה, בכור שור, הכתב והקבלה]. סמיכות פרשייה זו לאיסור "פצוע דכא" (אדם שאיברי ההולדה שלו נפגעו) המופיע בפסוק הקודם, מלמדת על רעיון דומה: כשם שפצוע דכא אינו יכול להוליד ולהמשיך את זרעו, כך גם שושלתו החוקית של הממזר בתוך קהל ישראל נגדעת ואינה ממשיכה [קיצור בעל הטורים].