דיני המלחמה והחברה בתורה מציגים תפיסה מוסרית מהפכנית ביחס לאדם המחפש מחסה, העומדת בניגוד גמור למקובל בעולם העתיק. בעוד שבמקומות אחרים עבדים נחשבו לרכוש מוחלט שיש להשיבו לבעליו, התורה מעניקה מקלט מדיני ורוחני לאדם הנמלט משעבוד, ומשלבת בין אתיקה צבאית, חמלה אנושית וקדושת ארץ ישראל.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה ממשיך את ההוראות הנוגעות למחנה הצבאי ולזמן מלחמה. במהלך מערכה צבאית, עשוי עבד של האויב לברוח אל מחנה ישראל [ספורנו, חזקוני, אברבנאל, ביאור יש"ר]. הכתוב מזהיר לֹא תַסְגִּיר, כלומר לא תמסור אותו חזרה לידי אדוניו הגוי [רש"י, מזרחי, שפתי כהן, נתינה לגר], ואף אל תתפתה להחזיר אותו תמורת כופר או שוחד כספי שהאדון עשוי להציע לך [רמב"ן, הטור הארוך, אברבנאל].
הפרשנים מציעים מספר טעמים לאיסור זה. מבחינה רוחנית, אדם שבחר לברוח אל מחנה ישראל כדי לחסות תחת כנפי השכינה ולהתגייר, אין זה ראוי וכבוד לה' שנחזיר אותו לחיק עבודה זרה [אבן עזרא, רמב"ן, ביאור יש"ר, אברבנאל]. הכתוב מדייק במילים אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ כדי להדגיש שההגנה ניתנת דווקא למי שבורח מתוך רצון כנה להתקרב לה' ולחיות חיי קדושה, ולא למי שרק מחפש לברוח משעבוד קשה [העמק דבר]. מבחינה מוסרית, יש כאן מידת רחמים גדולה כלפי אדם הנמלט משעבוד, המדגישה את ההבדל העצום בין יחסה האנושי של התורה לבין אכזריות מוסד העבדות באומות העולם [שד"ל, רש"ר הירש]. בנוסף, קיים טעם ביטחוני ופרקטי: החזרת שבויים ועבדים עלולה לסכן את מחנה ישראל, שכן הם עלולים ללמד את האויב על דרכי הגישה והמבואות החשאיים לעיר [רמב"ן, אברבנאל].
לצד הפירוש העוסק במלחמה מול אויב נכרי, קיימת גישה פרשנית רחבה המבוססת על מסורת חז"ל, המרחיבה את החוק גם לימי שלום ולמציאות פנים יהודית. לפי גישה זו, המילה עֶבֶד מתייחסת לעבד כנעני הנמצא בבעלותו של יהודי, אשר ברח מחוץ לארץ אל תוך ארץ ישראל [רש"י, רמב"ן, רבינו בחיי, תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם, רש"ר הירש, ברכת אשר ועוד]. במקרה כזה, בין אם האדון הוא יהודי ובין אם אינו יהודי [ביאור שטיינזלץ], חל איסור מוחלט על בית הדין להחזירו לאדוניו שבחוץ לארץ.
הסיבה להלכה זו נובעת מחיבת הארץ ומקדושתה. השארת העבד בארץ ישראל מאפשרת לו לקיים את כל המצוות התלויות בארץ ומצילה אותו מישיבה על אדמה טמאה בחוץ לארץ, המפקיעה אותו מקיום מצוות רבות [רמב"ן, הטור הארוך, בכור שור, ברכת אשר]. הפתרון ההלכתי במצב זה הוא שכופים על האדון לכתוב לעבד גט שחרור, העבד מקבל מעמד של גר צדק, וכותב שטר חוב שבו הוא מתחייב לשלם לאדוניו את שוויו הכספי [רבינו בחיי, רש"ר הירש, שפתי כהן].
מעבר לרובד ההלכתי וההיסטורי, הפרשנים מוצאים בפסוק גם מסרים רוחניים עמוקים על הקשר שבין האדם לאלוהיו. הפסוק משמש סמל למידת הרחמים של ה' כלפי בעלי תשובה: כשם שאסור להסגיר עבד שברח לאדוניו, כך אדם שחוזר בתשובה ובורח מחטאיו, ה' אינו מסגיר אותו לידי המלאכים המקטרגים נגדו, אלא חותר לו חתירה תחת כסא הכבוד, מקבל אותו באהבה ומושיבו עמו [שפתי כהן].
יתרה מכך, הפסוק הקודם מזהיר את עם ישראל לשמור על קדושת המחנה כדי שה' לא יראה בהם דבר רע וישוב מאחריהם. מתוך סמיכות זו נלמד קל וחומר מוסרי: אם התורה מצווה אותנו שלא להסגיר ולדחות עבד בשר ודם שברח אלינו כדי להסתופף בצלנו, קל וחומר שאנו מוזהרים שלא לעשות מעשים רעים שידחו ויבריחו מעלינו את נוכחותו של ה', שהוא אדון הכל שבחר בחסדו לעזוב את השמים העליונים ולהשרות את שכינתו בתוכנו [אלשיך].