מיקומו של איסור זה מיד לאחר פרשת אונס בתולה אינו מקרי. סמיכות זו באה להדגיש כי בעוד שהאב שאנס אישה מחויב לשאת אותה, הבן מוזהר שלא לקחת את אשת אביו. עם זאת, מתוך ההנגדה נלמד כי לבן מותר לשאת אישה שאביו אנס, שכן קשר משפחתי האוסר נישואין נוצר רק על ידי חופה וקידושין, ולא על ידי מעשה פיזי בלבד [אבן עזרא, רלב"ג, הירש].
במילה יִקַּח טמונה משמעות הלכתית מרכזית. השימוש בפועל המבטא לקיחה וקניין, במקום בפועל הרגיל של "גילוי ערווה", נועד ללמד שאין כל תוקף משפטי לקידושין בעריות חמורות אלו. אם אדם ינסה לקדש את אשת אביו, הקידושין בטלים מעיקרם והיא אינה זקוקה לגט ממנו [רש"י, מלבי"ם, תורה תמימה]. איסור זה חל עליו גם לאחר מות אביו או גירושיו [שטיינזלץ].
לגבי הביטוי כְּנַף אָבִיו, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר ב"שומרת יבם" של אביו – כלומר, אלמנת אחי-האב שנפטר ללא ילדים, הממתינה שהאב יישא אותה כדין יבום. השימוש במילה "כנף" נובע מהמנהג לפרוס את כנף הבגד על האישה כסמל לחופה ולפרישת חסות הנישואין, בדומה לבקשת רות מבועז "ופרשת כנפך על אמתך". מאחר שהאישה זקוקה לאביו, היא נחשבת כמי שמיועדת לפרישת כנף בגדו [הכתב והקבלה, מלבי"ם, העמק דבר]. מטרת התוספת כאן היא להחיל על הבן איסור כפול: מעבר לאיסור הרגיל של גילוי ערוות דודתו, נוסף עליו איסור מיוחד כאשר היא ממתינה ליבום על ידי אביו [רש"י, מזרחי].
מנגד, יש המפרשים כי ביטוי זה מתייחס לאישה שאביו אנס [אבן עזרא, בכור שור], ויש שרואים בכך ביטוי פיוטי כללי המכוון לשולי בגדו של האב ולגילוי ערוותו [רלב"ג, שטיינזלץ, ביאור יש"ר].
הפרשנים מסכימים כי חזרתה של התורה על איסורים שכבר נכתבו בספר ויקרא נועדה לקשר אותם לפסוקים הבאים, ובמיוחד לדין ה"ממזר". מתוך הסמיכות נלמד הכלל כי ממזר הוא רק מי שנולד מביאה אסורה שעונשה כרת (כמו דודתו הממתינה ליבום) או עונש חמור יותר של מיתת בית דין (כמו אשת אביו) [רש"י, רשב"ם, ברכת אשר]. אף על פי שהפסוק העוסק ב"פצוע דכא" (אדם שאיברי ההולדה שלו נפגעו) חוצץ בין הפסוקים, אין זה נחשב לקטיעת הרצף הרעיוני. מכיוון שאדם כזה אינו מסוגל להוליד ילדים, התורה ממשיכה בטבעיות לדון מיד לאחר מכן במעמדם של ילדים הנולדים מפסולי חיתון [מזרחי, ברטנורא, אלשיך].