התורה רואה במוסד הנישואין חיבור קדוש שנועד בראש ובראשונה לקיום המין האנושי, להקמת משפחה ולהמשכיות, ולא רק לשם הנאת שעה חולפת. משום כך, התורה מרחיקה ממעגל הנישואין המרכזי של האומה אנשים שאיבדו את יכולת ההולדה שלהם בעקבות פגיעה פיזית, כדי שלא ליצור מערכות נישואין עקרות מיסודן שעשויות להוביל לתסכול, לזנות ולפירוק התא המשפחתי [שד"ל, אברבנאל, רבנו בחיי, חזקוני, בכור שור]. ברובד עמוק יותר, פגיעה ביכולת ההולדה נתפסת כפגם ביכולת להשפיע חיים ושפע בעולם, ולכן אדם כזה אינו יכול לבוא באופן מלא בקהל ה' [שפתי כהן].
האיסור מתמקד בשני סוגים של פגיעות באברי הרבייה: פצוע דכה וכרות שפכה. רוב הפרשנים מסבירים כי פצוע דכה הוא אדם שאשכיו נפצעו, נמעכו או נדכאו באופן שמונע ממנו להוליד [רש"י, אבן עזרא, רא"ם, רבנו בחיי, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. מבחינה מסורתית, ישנו דיון האם המילה נכתבת באל"ף או בה"א, כאשר ההכרעה המקובלת בספרי התורה המדויקים היא לכתוב דכה בה"א [מנחת שי].
המונח כרות שפכה מתייחס לאדם שאיבר מינו נכרת, או שהקרום המנתב את נוזל הזרע נפגע. המילה שפכה מתארת את האיבר שתפקידו לשפוך את הזרע, וכאשר הוא נכרת, הזרע אינו מזנק בעוצמה אלא שותת ונוטף, מה שמונע את כניסת האשה להיריון [רש"י, אבן עזרא, בכור שור, רא"ם]. יש מן המפרשים המרחיבים את ההגדרה וטוענים כי שני המושגים, פצוע דכה וכרות שפכה, אינם מוגבלים לאיבר ספציפי, אלא מתארים כל פציעה, מחיצה או כריתה המתרחשות בכל אחד מחלקי מערכת ההולדה – בין בגיד, בין באשכים ובין בחוטי האשכים [הכתב והקבלה, רלבב"ג, מלבי"ם, תורה תמימה].
המשמעות של הביטוי בקהל ה' אינה הדחה מוחלטת מעם ישראל או פסילת יהדותו של האדם, אלא איסור ספציפי לשאת אישה יהודייה [רש"י, אבן עזרא, רלב"ג, מלבי"ם]. הסיבה שהתורה מדגישה זאת היא כדי להבהיר שמעמדו של האדם נפגע רק בהקשר של הקמת משפחה ישראלית שורשית, ולא לעניינים אחרים של חברות בקהילה [ברכת אשר על התורה]. עם זאת, התורה אינה אוסרת עליו חיי אישות לחלוטין, והוא מותר בנישואין עם גיורת או שפחה משוחררת, שאינן מוגדרות כחלק מהמונח המקראי של קהל ה' [רבנו בחיי, תורה תמימה, שפתי כהן, רש"ר הירש].
נקודה הלכתית ורעיונית חשובה שמעלים הפרשנים היא שהפסול חל אך ורק כאשר הפגיעה נעשתה בידי אדם. לעומת זאת, אדם שנולד עם מום במערכת הרביה, או שפגיעתו נגרמה בידי שמים – כגון כתוצאה ממחלה או פגעי טבע – כשר לבוא בקהל ומותר לשאת בת ישראל [תורה תמימה, ביאור יש"ר, רש"ר הירש, שפתי חכמים]. הבחנה זו מדגישה את ההתנגדות של התורה למנהגים של סירוס בני אדם שהיו נפוצים בעמים אחרים למטרות נוחות או פריצות, תוך שמירה על קדושת הגוף השלם וייעודו הטבעי [שד"ל, רש"ר הירש]. במידה ואדם נפגע אך קיים סיכוי רפואי שיתרפא בעתיד, האיסור עומד בעינו כל עוד לא החלים, ורק לאחר שיתרפא יחזור להיות מותר לבוא בקהל [צפנת פענח].