התורה יוצרת איזון עדין בין זכויותיו של האדם העובד לבין זכות הקניין של מעסיקו. מוענקת לעובד הזכות הבסיסית ליהנות מפירות עמלו בעודו עוסק במלאכתו, אך יחד עם זאת מוצבים גבולות ברורים כדי למנוע ניצול וגזל.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים כִּי תָבֹא אינן מתייחסות לכל אדם הנכנס באקראי לשטח פרטי, שכן הדבר יוביל להרס רכושו של בעל הבית, אלא מדובר אך ורק בפועל שנשכר כדין לעבוד במקום. ביסוס לכך ניתן למצוא בתרגום המילה תָבֹא במשמעות של שכירות וקבלת שכר על עבודה [רבנו בחיי, הכתב והקבלה, מלבי"ם, נתינה לגר]. המילה רֵעֶךָ באה למעט כרם של גוי וכן כרם של הקדש, שבהם חלים כללים אחרים [תורה תמימה, רלב"ג].
זכות האכילה של הפועל אינה מוחלטת, והיא מוגבלת לזמן ולסוג המלאכה. הפרשנים מסכימים כי ההיתר תקף רק כאשר הפועל עוסק בגידולי קרקע ובשלב של גמר המלאכה, דהיינו בשעת הבציר, כאשר הוא תולש את הפירות. אולם, אם נשכר לעבודות תחזוקה מוקדמות יותר כמו עידור או גיזום, אינו רשאי לאכול [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, רלב"ג, גור אריה].
באשר לאופן האכילה, המילים וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים מלמדות שהפועל חייב לאכול את הפרי כמות שהוא. נאסר עליו למצוץ את המיץ ולזרוק את הקליפות, לאכול את הענבים יחד עם מאכל אחר כדי להרבות באכילה, או לאסוף פירות ממין אחד כאשר נשכר לעבוד במין אחר [תורה תמימה, רלב"ג, רש"ר הירש, בכור שור].
התורה מגדירה את הכמות המותרת במילים כְּנַפְשְׁךָ שׇׂבְעֶךָ. מצד אחד, כְּנַפְשְׁךָ מתפרש כרשות לאכול ככל שירצה, ואף לבחור את הפירות היפים ביותר [רש"י, אבן עזרא, מזרחי, תורה תמימה]. פירוש נוסף קובע כי המילה משווה את נפש הפועל לנפש בעל הבית, וכשם שבעל הבית אוכל מפירותיו ופטור ממעשרות בשלב זה, כך גם הפועל [תורה תמימה, בכור שור]. התורה התירה זאת מתוך התחשבות בנפשו של העובד הטורח בפירות ומתאווה להם, וכדי שיהיה לו כוח לעבוד במרץ מבלי לרעוב [רבנו בחיי, תורה תמימה]. מצד שני, המילה שׇׂבְעֶךָ מציבה גבול ברור, ומלמדת שמותר לאכול כדי לשבור את הרעב ולהגיע לשובע, אך נאסרת אכילה גסה. אכילה מופרזת וגרגרנית שנועדה לנצל את המצב גורמת הפסד לבעל הבית ואינה נחשבת לאכילה ראויה [רש"י, אור החיים, העמק דבר, רלב"ג, תורה תמימה, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, בכור שור].
הסייג המרכזי מופיע בסוף: וְאֶל־כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּֽן. מותר לפועל לאכול רק בשעה שהוא קוטף ונותן לתוך הכלים של בעל הבית. נאסר עליו לקחת צידה לביתו, לתת מהפירות לאשתו ולילדיו, או לאגור אותם בכליו שלו, שכן חריגה מכך נחשבת לגזל גמור [רש"י, אבן עזרא, מזרחי, רבנו בחיי, תורה תמימה, רלב"ג, גור אריה, אלשיך]. יצר הרע עלול לפתות את הפועל להרגיש שמגיע לו לקחת הביתה בגלל טרחתו הרבה, ולכן התורה מזהירה על כך במפורש [צרור המור].
מבחינת מיקום הפסוק, סמיכותו לפרשיית נדרים באה ללמדנו עיקרון מוסרי ולפיו משלך אתה חייב לתת כדי לקיים את נדרך, אך משל אחרים אסור לך לקחת [אבן עזרא, חזקוני]. ויש שראו בכך רמז שאדם שנדר להיות נזיר, שאסור באכילת ענבים, אל לו להשכיר עצמו לעבודה בכרם כדי לא להכשיל את עצמו [קיצור בעל הטורים].
ברובד הרעיוני והחסידי, הפסוק נדרש כמשל על ייעודו של האדם. ה' הוא בעל הבית והעולם הוא הכרם. האדם נכנס לעולם כפועל שנשכר כדי לעבוד, לקיים מצוות ולאסוף זכויות. האכילה מסמלת את השכר הרוחני, והאזהרה וְאֶל־כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּֽן רומזת לאדם שעליו לעשות את המצוות לשם שמים, ולא להפוך אותן לכלים גשמיים של טובת הנאה בעולם הזה [שפתי כהן, אדרת אליהו]. בנוסף, העבודה בכרם הענבים, שהם פרי מתוק המוסף למזון הבסיסי, מסמלת את השלב הגבוה של עבודת ה' מתוך שמחה, תענוג והתנדבות מעבר לשורת הדין [חומש קה"ת].