הציווי לנתק מגע באופן מוחלט ונצחי מעמון ומואב מהווה חריג בנוף יחסי החוץ של עם ישראל. למרות הקשר המשפחתי ההיסטורי, בגידתם של עמים אלו הובילה לקרע עמוק שאינו ניתן לאיחוי.
על דרך הפשט, הפרשנים מסבירים כי עמון ומואב הם צאצאי לוט, בן אחיו של אברהם אבינו. ה' שמר ללוט את זכותו על כך שהתלווה לאברהם והעניק לצאצאיו נחלה, אך מכיוון שהם הפרו את ברית האחוה ביוזמתם [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר] ורצו להתרחק מישראל ולפגוע בהם מתוך מזימות שפלות [ביאור שטיינזלץ], הופרה הברית לעולם. האיסור לדרוש בשלומם מגיע כמידה כנגד מידה: מכיוון שהם לא קדמו את ישראל בשלום אלא חרשו רעה [העמק דבר], ישראל מצווים לנהוג כלפיהם באותו האופן ממש [בכור שור]. עם זאת, ה' לא ציווה לצאת נגדם למלחמת חורמה אקטיבית כפי שציווה לגבי המדיינים, מפני שבכל זאת מדובר בבני משפחה. לכן, ההוראה היא פסיבית בעיקרה, להתרחק מהם לחלוטין, לא להיטיב עמם, אך גם לא להרע להם ביוזמתנו [שד"ל].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים נשענת על מדרש ההלכה, וגורסת כי מאחר שמעשיהם הרעים של עמון ומואב כבר פורטו בהרחבה בפסוקים הקודמים, ברור מאליו שאין סיבה לדרוש בשלומם. משום כך, המילים שלמם וטבתם אינן רק ציווי רגשי, אלא באות ללמד על חריגים ספציפיים להלכות המקובלות [תורה תמימה, מלבי"ם].
המילה שלמם מתייחסת לדיני מלחמה. בניגוד למצווה הכללית בתורה לקרוא לשלום לפני שמטילים מצור על עיר, כאשר נלחמים בעמון ומואב, למשל אם הם תוקפים ראשונים או כאשר נלחמים בהם בשטחים שכבשו מאחרים, ישראל פטורים מלקרוא להם לשלום [רמב"ן, הטור הארוך, רלב"ג]. יתרה מכך, במלחמה נגדם מותר להשחית ולכרות אפילו עצי פרי רק כדי להזיק להם ולצערם, בניגוד מוחלט לאיסור הרגיל של השחתת עצים במלחמה [רמב"ן, חזקוני]. למרות איסור זה, ישנה דעה שאם עמון ומואב מבקשים להשלים מיוזמתם, מותר לקבל את בקשתם [תורה תמימה], וכן קיימת מחלוקת הלכתית האם מותר לאדם מישראל להשיב להם ברכת שלום אם הם בירכו אותו ראשונים [נחל קדומים].
המילה וטבתם מתייחסת לדיני עבד בורח. בעוד שהתורה מצווה להעניק מקלט לעבד שברח לארץ ישראל מאדוניו ולנהוג בו בטוב, עבד שברח מעמון ומואב מוחרג מהלכה זו ואין שום חובה להיטיב עמו [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, מלבי"ם, ברכת אשר].
הציווי נחתם במילים כל ימיך לעולם. כפילות זו נועדה להדגיש שאין זו הוראה זמנית לדור המדבר בלבד, אלא ציווי נצחי לכל הדורות ולעולמי עולמים [תורה תמימה, מלבי"ם]. גישה מחמירה ובלתי מתפשרת זו בולטת במיוחד בהשוואה ליחס כלפי המצרים והאדומים. למרות שגם עמים אלו הרעו לישראל ויצאו לקראתם בחרב, התורה מתירה לקבלם לקהל לאחר שלושה דורות בזכות חסד נעורים וקשר משפחתי קדום, בעוד שעמון ומואב נענשו והורחקו לנצח [רמב"ן, הטור הארוך].