אהבתו של ה' לישראל מתגלה לא רק בהשפעת שפע וטובה, אלא גם בהתערבות פעילה ושינוי סדרי עולם כדי להגן עליהם מפני כוחות עוינים המבקשים להרע להם. התערבות זו אינה נובעת בהכרח מזכויותיהם של ישראל, אלא מאהבה עמוקה ובלתי מותנית.
הביטוי לִשְׁמֹעַ אֶל משמעותו לקבל את דבריו של האחר [נתינה לגר, ביאור שטיינזלץ]. בלעם חפץ בכל לבו לקלל את ישראל והתאמץ להוציא מפיו את מה שהיה במחשבתו [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. מנגד, מתעוררת השאלה מדוע ה' וְלֹֽא־אָבָ֞ה (לא רצה) לאפשר לבלעם לקלל, הרי לכאורה היה עדיף להניח לו לקלל ואז לבטל את דבריו, ובכך להוכיח את חוסר האונים שלו ולהשפילו לחלוטין. אלא שאהבת ה' לישראל כה גדולה, עד שלא היה מוכן כלל לתת לקללה לצאת לאוויר העולם, אף אם הייתה מתבטלת לאחר מכן [מלבי"ם]. יתרה מכך, גם אם חטאיהם של ישראל נתנו לבלעם אחיזה מסוימת שאפשרה לו לקלל בדין, ה' סירב לשמוע לו ללא כל טעם הגיוני, אלא רק משום "כִּי אֲהֵבְךָ" – אהבה שאינה תלויה בזכות או במעשה [אור החיים].
הפעולה האלוהית לא הסתכמה רק במניעה, אלא נאמר וַיַּהֲפֹךְ... אֶת־הַקְּלָלָה לִבְרָכָה. לא היה מדובר רק ברצון רע חסר משמעות, אלא בקללה ממשית וודאית שהפכה לברכה [העמק דבר], עד כדי כך שהדברים ממש נתהפכו נגד רצונו בתוך פיו של בלעם [ביאור יש"ר].
כיצד יכולה קללה עצמה להפוך לברכה? גישה מעניינת מסבירה שבלעם, כקורא בכוכבים, ראה את גורלם של ישראל וביקש לקללם בהתאם למה שחזה, למשל שלא יהיו להם בתי כנסיות. ה' אינו מבטל את חוקיות המזלות אלא אם אין ברירה. לכן, במקום לבטל את הגזירה לחלוטין, ה' השאיר את תוכן הקללה אך הפך את משמעותה לטובה: כאשר ישראל יחטאו, ה' יכלה את זעמו בעצים ובאבנים של בתי הכנסיות שייחרבו, ובכך יינצלו חייהם של ישראל. כך, נוסח הקללה עצמו נשאר, אך משמעותו התהפכה והפכה למנגנון של הצלה וברכה [כלי יקר].
לבסוף, העובדה שה' לא הסכים לקללה והפך אותה, אינה מפחיתה מאשמתם של העמונים והמואבים ששכרו את בלעם [ביאור שטיינזלץ, תורה תמימה], שכן המקלל בסופו של דבר מקבל את הקללה על עצמו [מלבי"ם, תורה תמימה]. עובדה זו גם קשורה לאיסור המופיע מיד לאחר מכן, לדרוש בשלומם של עמון ומואב לעולם: בדיוק כפי שבלעם נראה כלפי חוץ כמברך אך למעשה היה מקלל בתוכו, כך כל מעשה חסד או שלום מצד אומות אלו הוא שקרי וטומן בחובו נזק, ולכן יש להתרחק מהם לחלוטין [פני דוד].