העמונים והמואבים מורחקים לבלי שוב מקהל ה', ועונש חמור זה נובע משילוב של אטימות לב, כפיות טובה היסטורית וזדון אקטיבי שהפגינו כלפי עם ישראל בשעת חולשתו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהחטא הראשון נעוץ בהימנעות מהגשת סיוע אנושי בסיסי לעוברי אורח. אף על פי שעם ישראל לא באמת סבל מרעב ומצמא במדבר, שכן המן ירד להם ובארה של מרים לוותה אותם, המנהג המקובל והראוי בעולם העתיק היה לצאת לקראת הולכי דרכים ולהגיש להם מזון [רבנו בחיי, הכתב והקבלה]. יש המפרשים כי הם סירבו לתת לחם בחינם [חזקוני], ויש הסבורים שסירבו אפילו למכור אותו בכסף [שד"ל]. מעשה זה צורם במיוחד על רקע הקשר ההיסטורי: עמון ומוֹאָב הם צאצאיו של לוט, ואברהם אבינו הוא שגידל אותו, חירף את נפשו להצילו מהשבי, ובזכותו ניצל לוט ממהפכת סדום. בניו היו אמורים להכיר טובה לזרעו של אברהם ולהשיב להם חסד, אך תחת זאת הפנו להם עורף [רמב"ן, רבנו בחיי, בכור שור, ביאור יש"ר]. הפרשנים מציינים בהקשר זה את כוחה העצום של סעודה – כשם שמתן לחם קירב את יתרו לעם ישראל, כך מניעת הלחם הרחיקה את קרובי המשפחה הללו לנצח [תורה תמימה].
קיימת מחלוקת בין המפרשים כיצד לחלק את האשמה בין שתי האומות. גישה אחת גורסת כי הפסוק מחלק את החטאים: המילים אֲשֶׁר לֹא־קִדְּמוּ מתייחסות לעמון, שלא הוציאו לחם ומים כלל (אפילו כשראו שישראל קיבלו ציווי אלוהי שלא לתקוף אותם), ואילו המילים וַאֲשֶׁר שָׂכַר מתייחסות למואב, שאמנם מכרו אוכל לישראל, אך הוסיפו פשע חמור ושכרו את בלעם [רמב"ן, הטור הארוך, ספורנו, ביאור יש"ר]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מדגישים כי לשון הרבים לֹא־קִדְּמוּ מלמדת ששתי האומות חטאו במניעת המזון, ואילו לשון היחיד שָׂכַר מתייחסת אישית לבלק מלך מואב שיזם את קללת בלעם [הכתב והקבלה, ברכת אשר, רלב"ג].
רובד עמוק יותר של הפירוש מתמקד בביטוי עַל־דְּבַר. פרשנים רבים מסבירים שאין משמעותו רק "בגלל", אלא הוא מרמז על "דיבור", כלומר על עצה מחושבת וקנוניה. הימנעותם מהגשת המזון לא הייתה מקרית או פסיבית, אלא החלטה לאומית מאורגנת [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, מלבי"ם]. לפי קו מחשבה זה, מניעת הלחם נועדה להתיש את ישראל, שניצבו בַּדֶּרֶךְ במצב של חולשה, עייפות וטירוף הדעת. המטרה הייתה להרעיב אותם כדי להפוך אותם לפגיעים, ואז לפתות אותם בלחם זול ויין המעורבים בעבודה זרה, וכך להחטיא אותם בגילוי עריות עם בנות מואב ומדין. זו הייתה עצה זדונית ומתוכננת מראש [כלי יקר, משכיל לדוד].
החטא השני, המיוחס למואב, הוא הפעלת הנשק החזק ביותר שיכלו למצוא: שׂכירת בלעם [שטיינזלץ]. מואב הציעו לבלעם שכר כדי להטיל על ישראל קללת נצח לְקַלְלֶךָּ. אף על פי שה' התערב, הפך את הקללה לברכה, והשכר לא שולם במלואו, עצם הכוונה הזדונית להשמיד את ישראל בקללה היא שחרצה את דינם לריחוק עולמי [שד"ל, ביאור יש"ר, שפתי כהן].
מתוך ניתוח מעשיהם של העמונים והמואבים בפסוק זה, מסבירים הפרשנים את ההלכה שלפיה רק הגברים מאומות אלו נאסרו לבוא בקהל ה', ולא הנשים (כדוגמת רות המואביה). האחריות לצאת אל הדרכים ולקדם אורחים מוטלת על הגברים, בעוד שדרכה של האישה היא להישאר בצניעות בביתה. מאחר שהגברים הם אלו שהיו אמורים לצאת ולהגיש סיוע, והם אלו שיזמו את העצה להחטיא את ישראל, עליהם בלבד הוטל עונש ההרחקה [רמב"ן, רבנו בחיי, תורה תמימה, כלי יקר].