הבדלה ברורה נעשית בתורה בין כללי המסחר לבין חובת האחווה הפנימית בתוך העם. המערכת הכלכלית בישראל מושתתת על חסד ועזרה הדדית, בעוד שכלפי חוץ היא מתנהלת על פי חוקי הכלכלה הטבעיים.
בביאור המילה תַשִּׁ֑יךְ, הפרשנים נחלקים האם מדובר על לקיחת ריבית או על נתינתה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהיתר ללוות ולהלוות בריבית [שטיינזלץ, בכור שור]. עם זאת, יש המדייקים כי המילה מגיעה מבניין הפעיל, ולכן היא מהווה אזהרה ללווה שלא ישלם ריבית ויגרום למלווה "לשוך" אותו [מלבי"ם, הכתב והקבלה].
לגבי מהות ההוראה לַנׇּכְרִ֣י תַשִּׁ֔יךְ, קיימות מספר גישות. דעה אחת גורסת כי זוהי מצוות עשה גמורה להלוות לנכרי בריבית [חזקוני, תורה תמימה, רבנו בחיי בשם הרמב"ם], ויש שמסבירים כי המטרה היא לגרום חיסרון כיס לעובדי עבודה זרה [רלב"ג]. מנגד, יש הסבורים כי אין כאן חובה אלא רשות בלבד, המבוססת על כך שגביית ריבית אינה עוול או היעדר היגיון, אלא נוהג מסחרי מקובל שבו אדם מרוויח על כספו [רבנו בחיי, ביאור יש"ר]. הנכרים אינם בעלי קרקעות בארץ והם לווים כסף לצורכי מסחר, ולכן טבעי לגבות מהם חלק מהרווח [העמק דבר, שד"ל]. בנוסף, מאחר שאומות העולם גובות ריבית מישראל, הצדק מחייב שגם ישראל יגבו מהם, בדומה לקבוצת אנשים המסכימים על תנאי סחר פנימיים ביניהם, אך מתנהלים ברווח כלפי חוץ [תורה תמימה, מלבי"ם].
גישה ייחודית מפרשת את לַנׇּכְרִ֣י תַשִּׁ֔יךְ כחובה מוסרית כלפי הנכרי: אם יהודי לווה מנכרי והתחייב לשלם לו ריבית, עליו לעמוד בדיבורו ולשלם את הריבית כפי שסוכם, כדי לא לבגוד בו ולהימנע מחילול השם [ספורנו, הכתב והקבלה, מלבי"ם].
לעומת זאת, ההוראה וּלְאָחִ֖יךָ לֹ֣א תַשִּׁ֑יךְ אוסרת לחלוטין על ריבית בין יהודים, אפילו אם הלווה מסכים ורוצה לשלם [ספורנו]. האיסור נובע מכך שהלוואות בתוך העם נועדו להיות מעשה של צדקה, חסד ואחווה כלפי עני, ולא עסק מסחרי [שד"ל, ביאור יש"ר]. כפילות הלשון בפסוק באה ללמד על חומרת האיסור: המלווה בריבית ליהודי עובר על מספר לאווים (כמו "לפני עיוור לא תיתן מכשול") וכן מבטל את מצוות העשה הנלמדת מכך שהתורה התירה להלוות בריבית רק לנכרי ולא לישראל [רש"י, מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים, אור החיים]. חז"ל אף הגבילו את ההיתר להלוות לנכרי רק כדי צורכי מחיה בסיסיים, מחשש שמא ילמד היהודי ממעשיהם ועלול לבוא להלוות גם לישראל, אלא אם כן מדובר בתלמיד חכם [רבנו בחיי, בכור שור, אור החיים].
הפסוק מבטיח שכר על קיום המצווה: לְמַ֨עַן יְבָרֶכְךָ֜ ה' אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֔ךָ. הברכה ניתנת דווקא משום שההלוואה ללא ריבית היא מעשה של חסד וויתור כלכלי, והברכה האלוהית שורה על מעשי צדקה ולא על גזל או אונאה [הטור הארוך]. כאשר האדם מנהל את עסקיו מתוך אחווה ויראת שמים, מעשיו הארציים זוכים לברכה שמימית [רש"ר הירש, מלבי"ם].
אף על פי שאיסור הריבית נוהג בכל מקום, התורה מציינת עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ, משום שארץ ישראל מוכנה ומותאמת יותר מכל שאר הארצות להשגחה האלוהית, ושם הברכה ניכרת ומשפיעה באופן הבולט ביותר [רלב"ג, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, העמק דבר]. ויש המפרשים כי עצם ירושת הארץ אינה מתנת חינם, אלא שכר על האמונה בה' שבאה לידי ביטוי בוויתור על רווחי הריבית [מלבי"ם].