דברים, פרק כ״ג, פסוק כ״א

התורה מבחינה בין חוקי המסחר הרגילים לבין חסד פנימי וקובעת כי לַנׇּכְרִ֣י תַשִּׁ֔יךְ, כלומר מותר ואף ראוי להלוות וללוות בריבית בעסקאות עם מי שאינו יהודי כחלק מנוהג כלכלי מקובל. לעומת זאת נאמר וּלְאָחִ֖יךָ לֹ֣א תַשִּׁ֑יךְ, איסור מוחלט על לקיחת או נתינת ריבית בין יהודים, שכן הלוואה בתוך העם נועדה להיות מעשה של עזרה הדדית וצדקה ולא עסק מניב רווחים. כגמול על הוויתור הכלכלי שבמתן הלוואת חסד מובטח לאדם לְמַ֨עַן יְבָרֶכְךָ֜ ה' אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֔ךָ, ברכה שמימית שתשרה על עסקיו הארציים. אף שהאיסור תקף בכל מקום, מודגש כי הברכה תחול עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ, משום שארץ ישראל מותאמת במיוחד להשגחת ה', ויש הרואים בעצם ירושתה שכר על האמונה שמתבטאת בהימנעות מריבית.