דברים, פרק כ״ג, פסוק כ״ד

האדם נושא באחריות כבדה לדיבורו, שכן ההוראה מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ מהווה אזהרה שלא להפר את הנדר לצד חובה אקטיבית לקיימו. ציווי זה דורש מהאדם לזכור היטב את הבטחותיו, בין אם קיבל על עצמו להימנע ממעשה ובין אם התחייב לפעולה, ואף מעניק לבית הדין סמכות לכפות את ביצוען. קיימת הבחנה בין סוגי ההתחייבויות, כאשר המילים כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ מתייחסות לנדרי חובה אישיים, ואילו נְדָבָה היא התחייבות רשות שהאדם קיבל על עצמו בחופשיות. תוקף ההתחייבות דורש התאמה מלאה בין כוונת הלב למילים אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ, במיוחד בהבטחות צדקה לעני שיש לקיימן מיד ובהתאם ליכולתו הכלכלית של הנותן. מתוך כך עולה קריאה ברורה שלא למהר ולהוציא מילים ללא מחשבה, שכן הפרת הבטחות פוגעת בכבוד ה' שנתן לאדם את כוח הדיבור.