דברים, פרק כ״ג, פסוק י״ב

חייל שנטמא במחנה הצבאי מחויב לצאת מאזורים מקודשים, וכאשר היום מתקרב לשקיעה, לִפְנֽוֹת־עֶ֖רֶב, הוא יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם. רק עם שקיעת החמה ורדת הלילה, וּכְבֹ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ, הוא יָבֹ֖א אֶל־תּ֥וֹךְ הַֽמַּחֲנֶֽה וישוב לתפקידו. ההנחיה להמתין עם הטבילה לסוף היום נועדה לשמור על פרטיות החייל כדי שלא יתבייש מחבריו, וכן משמשת כעצה טובה החוסכת טבילה כפולה אם יטמא שוב, שכן ממילא טהרתו נשלמת רק בערב. המילה וְהָיָ֥ה מלמדת כי בכל מצב פוטרת אותו טומאה זו מדיני טומאה חמורים יותר למשך יממה, אך בשונה מהשגרה, על איש הצבא מוטלת חובה אקטיבית להיטהר בזמן כדי לשמור על קדושת מחנה ה'.