התורה מציגה יחס מהפכני כלפי עבד שברח מאדונו וחיפש מקלט, ומעניקה לו הגנה, חירות ושילוב בחברה. כאשר עבד בורח לארץ ישראל, הוא זוכה בחירותו ונחשב לגר צדק [רלב"ג, תורה תמימה, ברכת אשר], וחל איסור על הישראלים לשעבד אותו מחדש, שכן אם יעשו כן, לא יהיה כל ערך לבריחתו [ביאור יש"ר]. יש המדגישים כי חוק זה תקף לכל עבד כנעני שברח, בין אם אדונו היה יהודי ובין אם לאו [רש"ר הירש].
הכתוב מנחה כיצד לשלב את העבד המשוחרר בחברה. המילים עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ מלמדות שעליו לחיות בתוך הקהילה הישראלית כאדם חופשי [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ], ולא להתגורר בעיר נפרדת המיועדת לו ולשכמותו [רלב"ג, מלבי"ם]. עם זאת, הפרשנים מציינים שתי הגבלות לגבי מקום מגוריו: ראשית, אין לו להתיישב בעיר סְפָר הסמוכה לגבול, מחשש ביטחוני שמא יחבור לאויבים וימסור בידם את העיר [תורה תמימה, מלבי"ם]. שנית, המילים בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ מדגישות שהוא מורשה לגור בשאר ערי ישראל, אך לא בירושלים, בשל מעמדה המיוחד כעיר בחירה וההקפדה היתרה על ייחוס משפחות בתוכה [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם].
העבד רשאי להתיישב בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר, כלומר במקום שבו הוא חש בטוח ופרנסתו מצויה [תורה תמימה, חזקוני, מלבי"ם]. הכתוב מגן עליו מפני גירוש, ואוסר על תושבי העיר לאלץ אותו לנדוד ממקום למקום בטענה שהוא מסיג את גבולם [תורה תמימה, מלבי"ם]. התוספת בַּטּוֹב לוֹ מבטאת את זכותו לשפר את תנאי חייו ולעבור מסביבה קשה למקום יפה שמתאים למזג גופו [תורה תמימה, מלבי"ם], או למקום שהכי מתאים לצרכיו האישיים ולהוצאת פרנסתו, אף אם אינו נחשב באופן אובייקטיבי למקום הטוב ביותר [רלב"ג].
לבסוף, התורה מזהירה לֹא תּוֹנֶנּוּ. בעוד שהמשמעות הבסיסית היא איסור לפגוע בו או להסב לו כאב [ביאור שטיינזלץ], רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה המרכזית כאן היא לאונאת דברים – איסור לפגוע בו מילולית. מכיוון שמדובר באדם שהיה עבד, רוחו שפלה ופגיעה אף יותר מרוחו של גר רגיל [תורה תמימה, ברכת אשר]. קיים חשש טבעי שאנשים ילעגו לו או יצרו את עינם בחירותו החדשה [מלבי"ם], ולכן התורה משווה את ההגנה עליו לאזהרות החמורות שנאמרו לגבי הונאת כל גר [ביאור יש"ר, חזקוני, בכור שור]. גישה נוספת מפרשת את האיסור בהקשר של מתן עצה: אם העבד המשוחרר מתייעץ היכן כדאי לו לגור, חובה להשיא לו עצה הוגנת ואמיתית, ואסור להונות אותו בעצה רעה [העמק דבר].