תארו לעצמכם אדם שעבר חיים לא פשוטים בכלל. הוא היה עבד, עבד קשה מאוד, ויום אחד הצליח לברוח אל ארץ ישראל כדי להתחיל חיים חדשים ורגועים. התורה מלמדת אותנו איך אנחנו צריכים לקבל אותו. קודם כל, הוא עכשיו אדם חופשי לגמרי ואסור להפוך אותו שוב לעבד. כשהתורה אומרת עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ, היא מתכוונת שהוא צריך לגור ממש בתוך הקהילה שלנו, כאחד מכולם, ולא באיזו עיר נפרדת רק לאנשים כמוהו.
מותר לו לגור כמעט בכל עיר, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, חוץ משני מקומות: ערי גבול שנמצאות בקצה הארץ, כדי לשמור על הביטחון, ובירושלים, בגלל המעמד המיוחד שלה. חוץ מזה, הוא יכול להתיישב בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר. כלומר, איפה שהוא מרגיש בטוח ויכול למצוא עבודה. אסור לאף אחד לגרש אותו מהעיר או להגיד לו ללכת למקום אחר. התורה מוסיפה שהוא יכול לבחור מקום בַּטּוֹב לוֹ, כלומר עיר שנעים לו לחיות בה, שמתאימה לו ושנוח לו להתפרנס בה.
בסוף, יש אזהרה חשובה מאוד: לֹא תּוֹנֶנּוּ. הפירוש הוא שאסור לנו להעליב אותו, לפגוע בו במילים או ללעוג לו. בגלל שהוא היה פעם עבד, הלב שלו רגיש ופגיע יותר משל אנשים אחרים. לכן, צריך להתנהג אליו בעדינות, לכבד את החופש שלו, ואם הוא מבקש עצה איפה כדאי לו לגור, חובה לתת לו את העצה הכי טובה ואמיתית שאפשר.