התורה מציבה גבולות ברורים באשר לזהותם של הבאים להסתפח לעם ישראל. לאחר איסור כניסת הממזר, התורה מטילה איסור חמור וקבוע על בני עמון ומואב להתחתן עם בנות ישראל, כתוצאה מעוינותם ההיסטורית ואופיים המוסרי.
הביטוי לֹא יָבֹא... בִּקְהַל ה' אינו אוסר עליהם להיכנס פיזית למחנה ישראל או לבית המקדש, וגם אינו מונע מהם להתגייר. משמעותו היא שגם לאחר שהתגיירו כהלכה, אסור להם לשאת אישה ישראלית [רש"י, ברטנורא, רלב"ג, גור אריה]. המילים גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי וכן עַד עוֹלָם מדגישות כי מדובר בהרחקה נצחית ורציפה, ללא נקודת סיום או הפסקה [הכתב והקבלה, ביאור שטיינזלץ]. אזכור הדור העשירי כאן אף משמש מקור ללימוד גזירה שווה, המלמדת שגם איסורו של הממזר הוא איסור עולם [תורה תמימה].
סמיכות פרשיית עמון ומואב לפרשיית הממזר נובעת מכך ששני הפסולים הם פסולים נצחיים [חזקוני]. מעבר לכך, שורשיהם של עמון ומואב נעוצים במעשה גילוי העריות של בנות לוט עם אביהן, מה שמעניק להם מעמד רוחני הדומה לממזרות, אף שכוונת הבנות במקור הייתה לשם מצווה וקיום העולם [קיצור בעל הטורים, שפתי כהן].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים, המבוססת על דברי חז"ל, עושה אבחנה מגדרית ברורה בדין זה: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". בעוד שעל הזכרים חל איסור חיתון נצחי, הנקבות מותרות לבוא בקהל ולהינשא לישראלים מיד עם גיורן [רלב"ג, תורה תמימה, רש"ר הירש]. דוגמאות בולטות לכך בהיסטוריה הן רות המואבייה ונעמה העמונית, שמהן יצאה שושלת בית דוד [רלב"ג, רש"ר הירש].
הפרשנים חלוקים באשר למקור ההיתר לנשים. יש הלומדים זאת ישירות מדיוק המילים עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי הכתובות בלשון זכר [מלבי"ם]. גישה אחרת נשענת על הסיבה המפורשת בתורה לאיסור – מניעת לחם ומים ושכירת בלעם. דרכם של גברים היא לצאת לגבולות כדי לקדם עוברי אורח, וכן לעסוק בעניינים מדיניים כמו שכירת מקלל, ואילו הנשים, מטבען ומטעמי צניעות, יושבות פנימה. מכיוון שהנשים נהגו כראוי לפי מידת הצניעות ולא יצאו החוצה, האשמה והעונש מוטלים על הגברים בלבד [אור החיים, רא"ש, תורה תמימה, חתם סופר].
נשאלת השאלה, מדוע העונש של עמון ומואב כה חמור ונצחי, במיוחד בהשוואה לאדומים ולמצרים (ששעבדו את ישראל ונלחמו בהם בחרב) המותרים לבוא בקהל לאחר שלושה דורות?
ראשית, מניעת הלחם והמים מבטאת כפיות טובה קיצונית והיעדר אנושיות בסיסית, שהרי אברהם אבינו הציל את לוט, אביהם של עמון ומואב, והיה עליהם לגמול חסד עם צאצאיו [אור החיים]. שנית, לא הייתה זו קמצנות גרידא, אלא מזימה מחושבת להחטיא את ישראל. מתוך רעב וצמא, קיוו עמון ומואב שישראל יתפתו לאכול מזבחי העבודה הזרה שלהם וייגררו לזנות [פני דוד, אלשיך]. החטאת האדם חמורה אף מהריגתו; בעוד שההורג נוטל את חיי העולם הזה, המחטיא נוטל מחברו גם את חיי העולם הבא [צאינה וראינה]. כעונש של מידה כנגד מידה, כשם שהם מנעו מישראל "לחם" (המסמל מזון וקיום), כך נאסר עליהם לקחת "לחם" (כינוי מושאל לאישה ולזיווג) מישראל [פני דוד].
ברובד עמוק יותר, עמון ומואב ירשו את תכונותיו של לוט, שנטש את דרכו המוסרית והשכלית של אברהם ושקע בתאוות חומריות. הם חששו מהשפעתה המוסרית של ישראל וביקשו לעקור אותה מן השורש. לעומתם, באדום ובמצרים היו בכל זאת ניצוצות של חכמה או מידת הכנסת אורחים (שהרי מצרים העניקו לישראל את ארץ גושן למגורים), ולכן התורה מאפשרת את שילובם לאחר תהליך זיכוך של שלושה דורות. נשות עמון ומואב, לעומת זאת, שמרו על מידת הצניעות הפנימית ולא היו שותפות למסע ההחטאה וההשחתה, ולכן לא נכללו בחרם הנצחי [מלבי"ם תורה אור, פני דוד].
למרות חומרת הפסוק, הפרשנים מדגישים כי מבחינה הלכתית ומעשית, האיסור אינו תקף בימינו. כבר בתקופת בית ראשון, סנחריב מלך אשור יצא למסעות כיבוש, בלבל את האומות והגלה אותן ממקומותיהן. כתוצאה מכך, אבדה הזהות הלאומית המקורית והמובחנת של עמון ומואב. על כן, כל גוי המבקש להתגייר כיום נחשב כחלק מרוב אומות העולם, ומותר לו לבוא בקהל ישראל ולהינשא ללא כל הגבלה [תורה תמימה, חומש קה"ת].