דברים, פרק כ״ג, פסוק כ״ו

התורה יוצרת איזון עדין בין זכותו של הפועל החקלאי להזין את עצמו מן היבול שבו הוא עוסק, לבין השמירה על רכושו של בעל השדה.

סביב שאלת זהותו של האדם שעליו מדבר הפסוק קיימת מחלוקת. בעוד שישנן דעות חולקות הסבורות כי ההיתר ניתן לכל עובר אורח [אבן עזרא], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק עוסק אך ורק בפועל שכיר הנכנס לשדה ברשות בעליו [רש"י, מזרחי, תורה תמימה]. חיזוק לכך ניתן למצוא בדיוק המילים: התורה כותבת "כי תבוא" ולא "כי תעבור", שכן מתן רשות לכל עובר ושב להיכנס וללקוט חופשי היה מוביל להשחתת שדות התבואה [שד"ל].

ההיתר שניתן לפועל לאכול מן היבול מוגבל לזמן הקציר בלבד. הפרשנים לומדים זאת מאזכור החרמש בפסוק, המלמד כי מדובר בשעה שהפועל ממילא מניף את החרמש ועושה מלאכה עבור בעל הבית. לפיכך, פועל שנשכר לעבודות שאינן גמר מלאכה, כגון חרישה, אינו רשאי לאכול מן היבול [שפתי חכמים, מזרחי, גור אריה]. המילה קָמַת מתייחסת אמנם לשדה התבואה העומדת, אך חכמים הרחיבו מונח זה כך שיכלול את כל סוגי הגידולים המחוברים לקרקע שהגיעה עונת אסיפתם, כגון זיתים, תמרים ותפוחים [בכור שור, תורה תמימה].

כאשר הפועל מממש את זכותו לאכול, התורה מנחה אותו כיצד לעשות זאת: וְקָטַפְתָּ, שהיא לשון כריתה ותלישה [אבן עזרא, ביאור יש"ר], מְלִילֹת, שהן ראשי שיבולים בשלות שנתבשלו כל צורכן וראויות להשתפשף ביד ולהיאכל [ביאור יש"ר, שטינזלץ, נתינה לגר].

עם זאת, התורה מציבה גבול ברור לאופן הלקיחה ומדגישה כי הפעולה חייבת להיעשות בְּיָדֶךָ בלבד. חל איסור מוחלט על שימוש בכלי עבודה לצורך אכילה אישית, ולכן נאמר וְחֶרְמֵשׁ, שהוא מגל הקציר, לֹא תָנִיף [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. ההיגיון העומד מאחורי איסור זה הוא מניעת הפסד כלכלי לבעל השדה. קטיפה בידיים מבטיחה שהפועל ייקח כמות קטנה המספיקה לאכילתו המיידית ואינה דומה למעשה קצירה של בעל הבית. לעומת זאת, קצירה באמצעות חרמש חותכת בהכרח כמות גדולה בבת אחת, מעבר למה שהפועל מסוגל או צריך לאכול באותו רגע [העמק דבר, תורה תמימה, ביאור יש"ר]. המבנה התחבירי של הפסוק נועד להדגיש את הניגוד הישיר בין היד המותרת לבין הכלי האסור, כדי להבטיח שהפועל יאכל לשובע במקום עבודתו, אך לא יאגור מזון שייקח לביתו ולא יפגע בפרנסת מעסיקו [מלבי"ם, שטינזלץ].