הפסוק מציג את ההשקפה המציאותית והמעמיקה של התורה על מוסד הנישואין, ואת המנגנון המשפטי הנדרש כדי לסיימו במקרה הצורך. התורה מכירה בכך שכדי שחיי הנישואין יצליחו, נדרשת התאמה טבעית והסכמה בין בני הזוג. כאשר התאמה זו אינה קיימת, הפרידה היא לעיתים כורח המציאות, והתורה מסדירה אותה באופן חוקי ומסודר כדי למנוע עגינות, ניצול או הליכי פרידה חפוזים.
תחילת הפסוק, כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ, מלמדת על דרכי יצירת הקשר הזוגי. המונח יִקַּח מצביע על כך שהאיש הוא היוזם את פעולת הקניין באמצעות קידושי כסף או שטר, ואילו המילה וּבְעָלָהּ מציינת את השלמת הנישואין באמצעות ביאה. יחד עם זאת, הפרשנים מסכימים כי המקרא מבהיר שגם אם הקשר הושלם לחלוטין, במידה ומתעורר קרע עמוק, קיימת האפשרות לגירושין.
העילה לגירושין מתוארת במילים וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר. חוסר החן נובע מכך שטבעה של האישה והתנהגותה הפוכים מרצונו וממזגו של הבעל [אבן עזרא, אברבנאל]. בשאלת הגדרת המושג עֶרְוַת דָּבָר קיימת מחלוקת יסודית. גישה אחת [בית שמאי] גורסת כי מדובר אך ורק במעשה זנות או פריצות של ממש. לעומתה, גישה מרחיבה יותר [בית הלל] קובעת כי המושג כולל כל דבר מגונה, התנהגות מחפירה או פגם המעורר סלידה, ואפילו מצב שבו האישה הקדיחה את תבשילו של הבעל בכוונה להכעיסו. דעה נוספת [רבי עקיבא] מרחיבה זאת אף למקרה שבו הבעל מצא אישה נאה ממנה.
למרות המחלוקת על מהות הפגם, הפרשנים שמים דגש על המילה דָּבָר. מילה זו מלמדת כי לא די בחשד או בראייה אישית של הבעל, אלא הפגם או המעשה המגונה חייבים להיות מוכחים וברורים על פי עדות של שני עדים [הכתב והקבלה, תורה תמימה]. יתרה מכך, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכאשר אכן נמצא פגם מוסרי או פריצות מוכחת, חלה על הבעל מצווה מן התורה לגרשה מיד. הכתוב מדגיש זאת כדי שהבעל לא ישהה את הגירושין, פן עם הזמן היא תשוב למצוא חן בעיניו והוא ימשיך לחיות עמה באיסור [רש"י, גור אריה, מזרחי].
התורה קובעת שגירושין אינם נעשים באמירה בלבד, אלא דורשים הליך משפטי קפדני: וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת. המילה וְכָתַב מחייבת יצירת מסמך ייעודי, וכתיבתו חייבת להיות במיוחד לשמה של האישה המתגרשת, ולא מסמך כללי או כזה שנכתב עבור אישה אחרת בעלת שם זהה. אף על פי שהפסוק נוקט במילה סֵפֶר, ההלכה קובעת כי אין חובה לכתוב דווקא על קלף של ספר, וניתן לכתוב את הגט על כל חומר תלוש מן הקרקע שיכול לשמר את הכתב. קיים רובד רעיוני עמוק בשימוש באותיות כתובות דווקא; כשם שה' ברא את העולם וחיבר בין הנבראים ובני הזוג באמצעות צירופי אותיות, כך ציוותה התורה שהפרידה וניתוק הקשר ייעשו גם הם באמצעות אותיות [רבנו בחיי].
על הגט להיות כְּרִיתֻת – דבר הכורת ומנתק לחלוטין את הקשר ביניהם. אם הבעל מציב תנאי בגט שקושר את האישה אליו לעולם (כגון "על מנת שלא תשתי יין לעולם"), הגט פסול, שכן לא נוצרה כריתות מוחלטת והיא נותרת אגודה בו [בכור שור, רבנו בחיי].
לבסוף, הפסוק מפרט את אופן מסירת הגט: וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ. המילה וְנָתַן דורשת נתינה ישירה לידה או לרשותה, ולא שהאישה תיקח את הגט מעצמה. המונח בְּיָדָהּ מתפרש בהרחבה כ"רשותה", ולכן מסירת הגט יכולה להתבצע גם בחצרה, בביתה או לידי שליח מטעמה. השימוש במילה וְשִׁלְּחָהּ – ולא "וגירשה" – מלמד שני דברים מרכזיים: ראשית, שניתן לבצע את הגירושין באמצעות שליחות (הן מצד הבעל והן מצד האישה). שנית, שהנתינה חייבת להיות מלווה באמירה מפורשת של הבעל המבהירה כי המסמך ניתן לשם גירושין ושילוח, ולא לשם מטרה אחרת. סיום הפסוק, מִבֵּיתוֹ, חותם את התהליך ומורה כי לאחר מתן הגט נאסר על בני הזוג להישאר מיוחסים יחד, ועליהם להיפרד פיזית לחלוטין [רלב"ג, ביאור יש"ר].