מצוות השכחה מפגישה בין עמלו של האדם וגאוותו על רכושו, לבין ההשגחה האלוהית והדאגה לחלש. בעומדו בשיא עונת האסיף, כשהוא מוקף ביבול שעליו טרח, נדרש בעל השדה להכיר בכך שמה שנשמט מידיו אינו אבוד, אלא מיועד מאת ה' לעניים.
התורה מדייקת בתנאים שבהם חלה המצווה. המילה תקציר מלמדת שמדובר בקציר רגיל ומכוון, ומוציאה מקרים שבהם היבול נתלש על ידי שודדים, נמלים או רוח [רלב"ג, תורה תמימה]. יש המפרשים מילה זו גם כאזהרה פסיכולוגית: "תקצר לשונך" מלהתגאות בעמלך, שכן ללא ברכת ה' לא היית מגיע לכלל קציר [שפתי כהן]. המילים קצירך ובשדך מדגישות שהמצווה חלה רק על יבול השייך לאדם ושנקצר בשטחו. מכאן ממעטים יבול השייך להקדש או לנוכרים [ספרי, רלב"ג, תורה תמימה]. בנוסף, אם אדם קוצר בשדה של אדם אחר, השכחה אינה נחשבת לשכחה אמיתית, שכן היא נובעת מחוסר בקיאותו בהליכות שדה שאינו שלו [העמק דבר]. כמו כן, המצווה אינה חלה על עומרים שעפו ברוח לשדה של אדם אחר [רלב"ג, תורה תמימה].
אשר לפעולת השכחה עצמה, המילה ושכחת אינה ציווי לשכוח, אלא הוראה כיצד לנהוג אם הדבר קרה [ביאור יש"ר]. הפרשנים מציינים כי מטבע הדברים אדם אינו נוטה לשכוח את יבולו היקר לו, ולכן עצם השכחה היא אירוע שה' מסובב כדי לזכות את בעל השדה במצווה [אלשיך].
התורה מציינת שהנשכח הוא עומר, דהיינו צרור שיבולים קשורות [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמצווה מוגבלת לכמות קטנה. לכן, אם נשכח "גדיש" – ערימה גדולה המכילה כמות של סאתיים תבואה – או אם נשכחו שלושה עומרים יחד, אין זו שכחה והבעלים רשאי לקחתם [רש"י, מזרחי, בכור שור, תורה תמימה]. כמו כן, המצווה אינה חלה על אילן או פרי מפורסם וייחודי, שכן הבעלים בוודאי יזכור אותם בהמשך [תורה תמימה, רלב"ג]. המילה בשדה מרחיבה את הדין וקובעת שדין שכחה חל לא רק על עומרים קצורים, אלא גם על "שכחת קמה" – תבואה המחוברת לקרקע שהקוצר שכח לקצור, וכן על עומרים שטמונים ומוסתרים בשטח [רש"י, אבן עזרא, תורה תמימה, מלבי"ם]. עם זאת, אם נותרה תבואה קמה בסמוך לעומר שנשכח, היא "מצלת" עליו ומבטלת את דין השכחה [תורה תמימה].
האיסור לא תשוב מגדיר את המרחב של השכחה: רק מה שנמצא מאחורי הקוצר, וכבר חלף על פניו, נחשב לשכחה מכיוון שהוא מצריך חזרה למקום שעזב. לעומת זאת, תבואה שנמצאת לפניו בהמשך שורת הקציר, אינה נחשבת לשכחה [רש"י, רש"ר הירש, תורה תמימה, דברי דוד]. האיסור לשוב חל גם אם הבעלים נזכר בעומר רק לאחר שעזב את השדה וחזר לעיר [רלב"ג, תורה תמימה].
היבול הנותר מיועד לגר ליתום ולאלמנה, המייצגים את כלל העניים, תוך הקפדה על חלוקה שוויונית המאפשרת לכולם גישה ללקט [רלב"ג, ביאור יש"ר]. המילה יהיה מדגישה שאפילו במקרה של ספק אם העומר נשכח כדין או לא, יש להשאירו לעניים [תורה תמימה].
הפסוק נחתם בהבטחה למען יברכך, המבטיחה פיצוי אלוהי על החיסרון הכלכלי, שכן הקדוש ברוך הוא הופך את בעל השדה לצינור להעברת מזון לעניים [רלב"ג, בכור שור, חזקוני]. הפרשנים עומדים על ייחודה של הבטחה זו: התורה קובעת ברכה על מעשה שנעשה ללא כל כוונת מצווה. מכאן לומדים בקל וחומר: אם אדם זוכה לברכה על תבואה שנשמטה ממנו בטעות ופרנסה עני, קל וחומר שיבורך על צדקה שניתנת בכוונה. חז"ל משווים זאת לאדם שנפל מטבע מכיסו ועני מצא אותו והתפרנס ממנו, שאף על פי שהמאבד לא התכוון לכך, ה' מברך אותו [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה]. במישור הפנימי, הדבר מלמד שרצונו העמוק של כל יהודי הוא לעשות את רצון ה', ולכן גם כשמעשה החסד מתרחש כביכול בטעות, הוא נחשב לזכותו [חומש קה"ת]. הברכה תחול על בכל מעשה ידיך – ובעל השדה יזכה לברכה במעשי ידיו אפילו בדברים שכלל לא התכוון להשיג [מלבי"ם].