היחס אל העובד השכיר אינו מתמצה רק בהסכם ממוני יבש, אלא נושא בחובו אחריות עמוקה לחייו, לכבודו ולקיומו הבסיסי. התורה מציבה גבולות ברורים לזמן התשלום, מתוך הבנה שעיכוב שכר אינו רק פגיעה כלכלית, אלא פגיעה בנפש עצמה.
על פי הפשט, המנהג הרווח היה לשכור פועל ליום אחד, וכאשר הוא מסיים את מלאכתו לקראת ערב, התורה מצווה לשלם לו מיד, בְּיוֹמוֹ, כדי שיוכל לקנות בכסף זה אוכל לו ולבני משפחתו לאותו הלילה [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים משלבת את המסורת ההלכתית, ומבחינה בין שכיר יום לשכיר לילה. בעוד שבספר ויקרא נאמר "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר" – פסוק המתייחס לשכיר יום שזמן גביית שכרו הוא כל הלילה, הפסוק שלנו עוסק בשכיר לילה, המסיים את עבודתו בבוקר וזמנו לגבות את התשלום הוא כל היום, ולכן נאמר וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ. כך נוצר חלון זמן של שתים עשרה שעות לתשלום לאחר גמר המלאכה [רמב"ן, חזקוני, רלב"ג, מלבי"ם, תורה תמימה].
הבחנה נוספת נוגעת לשימוש במילה שְׂכָרוֹ. במקומות אחרים התורה משתמשת במילה "פעולה" (כמו "פעולת שכיר"), המציינת תשלום קבלני על מלאכה ספציפית, בעוד שהמילה "שכר" מציינת תשלום על משך זמן עבודה, כגון שכיר יום, שבוע או חודש [הכתב והקבלה].
התורה מדגישה כִּי עָנִי הוּא. משמעות המילה אינה רק אדם חסר אמצעים, אלא פועל העוסק בעמל וביגיעה פיזית קשה [העמק דבר], שאין לו מקור פרנסה אחר מלבד שכר זה [רלב"ג, בכור שור, אם למקרא]. במקרה שלמעסיק יש ממון מוגבל שעליו לשלם לשני פועלים, אחד עני ואחד עשיר, העני קודם לתשלום [תורה תמימה].
הביטוי וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ מתפרש בשני אפיקים מרכזיים המשלימים זה את זה:
האחד, ציפייה ותקווה. הפועל מתאווה ומייחל לשכר הזה כדי להחיות את נפשו ולשבור את רעבונו [אבן עזרא, רשב"ם, ביאור יש"ר, חזקוני].
השני, מסירות נפש וסכנת חיים. הפועל מסכן את חייו ממש עבור העבודה הזו – הוא עולה על כבשים גבוהים, נתלה על אילנות, או שומר בלילות מפני גנבים. מכיוון שהוא מסר את נפשו על המלאכה, עיכוב השכר נחשב כאילו המעסיק נוטל את נפשו של הפועל [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, מלבי"ם]. דינים אלו חלים בכל מקרה, אלא אם כן הפועל הסכים ופסק מראש עם המעסיק על דחיית התשלום [תורה תמימה, צפנת פענח].
אזהרת התורה וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' נובעת מכך שלעיתים הפועל מתבייש לבקש את שכרו לאחר שטרח, והוא מצפה שהמעסיק ישלם לו מיוזמתו. אם התשלום מתעכב, רוחו של הפועל עגומה והוא עלול לצעוק אל ה' מתוך צערו [ביאור יש"ר]. עם זאת, הפרשנים מבהירים כי אין זו מצווה עבור העני לקלל או למסור את דינו לשמים, אלא זוהי אזהרה למעסיק מפני התוצאה של מעשיו [מלבי"ם, תורה תמימה].
בין אם הפועל זעק אל ה' ובין אם שתק, העיכוב ייחשב למעסיק כעוון – וְהָיָה בְךָ חֵטְא. ההבדל הוא שזעקתו של הפועל ממהרת ומחישה את הפורענות שתבוא על המעסיק [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים]. חומרת החטא עצומה: עושק שכר אינו נחשב רק לגזל ממוני, אלא לדיני נפשות ממש – "נפש תחת נפש" [אור החיים]. כל יום נברא עם השפע והפרנסה הראויים לו, ומניעת השכר מחשיכה את עולמו של הפועל ויוצרת חיסרון רוחני עמוק באותו היום [שפתי כהן], חטא שעלול להביא רעה ואף לפגוע בבני משפחתו של המעסיק עצמו [קיצור בעל הטורים].