דברים, פרק כ״ד, פסוק י״ד

מערכת היחסים שבין מעסיק לעובד מאופיינת לעיתים קרובות בפערי כוחות, שכן הפועל תלוי לחלוטין במעבידו למחייתו. התורה מבקשת למנוע ניצול של תלות זו, ומזהירה בחומרה רבה מפני הלנת שכר ועיכוב תשלום לאנשים שפרנסתם הדחוקה תלויה בעבודת יומם.

לֹא תַעֲשֹׁק משמעותו מניעת תשלום או עיכוב פירעון של חוב. אף על פי שהאיסור לעשוק חל על כל אדם ואפילו על פועל עשיר, כפי שכבר נכתב בספר ויקרא, התורה חוזרת על האיסור כאן כדי להוסיף חומרה. הפרשנים מסכימים כי המעכב את שכרו של פועל עני עובר על מספר רב של לאווים ומצוות עשה. עם זאת, איסור זה חל דווקא כאשר הפועל תובע ומבקש את שכרו; אם הפועל אינו דורש את התשלום, המעסיק אינו עובר על איסור הלנת שכר [רלב"ג, רא"ש].

התורה מדגישה שמדובר בשָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן, משום שהיא מתארת את המציאות המצויה והרגילה. על פי רוב, אנשים חסרי אמצעים או נחלה הם אלו שנאלצו להשכיר את עצמם לעבודת כפיים מפרכת. המילה אֶבְיוֹן מתארת אדם שתאב ומשתוקק לכל דבר בגלל עוניו המרוד [רש"י, מזרחי]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאזהרה לגבי עני ואביון נועדה להדגיש את חומרת החטא: ה' ממהר להיפרע ולהעניש את מי שעושק אדם עני יותר מכל אדם אחר, שכן הפועל העני מוסר את נפשו ונוטל סיכון חיים עבור שכר זה.

הבחנה מעניינת בין "עני" ל"אביון" עולה במקרה שבו למעסיק יש שני פועלים, אך בידו כסף לשלם רק לאחד מהם באותו יום: עליו להקדים ולשלם לעָנִי, משום שהעני מתבייש לתבוע את כספו, בעוד האֶבְיוֹן כבר רגיל לדוחק ואינו מתבייש לבקש [תורה תמימה].

האיסור חל על כל סוגי הפועלים: מֵאַחֶיךָ מתייחס לפועל מישראל, בעוד המילים אוֹ מִגֵּרְךָ... בִּשְׁעָרֶיךָ כוללות את הגרים. הפרשנים מבחינים כאן בין שני סוגי גרים: מִגֵּרְךָ הוא גר צדק, ואילו בִּשְׁעָרֶיךָ הוא גר תושב.
גישה נוספת מסבירה שהמילה בִּשְׁעָרֶיךָ באה ללמד מוסר למעסיק: אל תחשוב שרק לפועל זר שבא מעיר אחרת חייבים לשלם מיד כי אין לו מה לאכול, ואילו לפועל שהוא תושב עירך אפשר לאחר את התשלום כי יש לו קרובים ומכרים שיתמכו בו. התורה מזהירה שגם פועל מקומי יש לשלם בזמן [העמק דבר, ביאור יש"ר].

המילים אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ מרחיבות את האיסור מעבר לעבודת אדם. הן מלמדות שאיסור הלנת שכר חל גם על דמי שכירות של בהמות וכלים, כגון כלי מחרישה וחקלאות, שכן גם הם מהווים מקור פרנסה [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם]. למרות השימוש במילה בְּאַרְצְךָ, הפרשנים מדגישים כי מצווה זו היא חובת הגוף המוטלת על האדם עצמו, ולכן היא אינה מוגבלת רק לארץ ישראל אלא נוהגת בכל מקום בעולם [תורה תמימה, ברטנורא].