פגיעה בחירותו ובכבודו של אדם, עד כדי הפיכתו לחפץ הנתון לשליטת אחר, היא מן הפשעים החמורים ביותר.
המילים כִּי יִמָּצֵא מצביעות על כך שהרשעת הגנב דורשת הוכחה משפטית ברורה הכוללת עדים והתראה [רש"י, מזרחי]. דרישה זו חיונית במיוחד משום שגניבת אדם נעשית לרוב בהסתר, וללא עדים עלול החוטף לטעון שהקרבן מכר את עצמו מרצונו [שפתי חכמים, העמק דבר]. בנוסף, פועל זה ממעט מקרים שבהם הקרבן כבר מצוי ברשותו של הגנב, ולכן אב שגונב את בנו או רב שלוקח את תלמידו אינם חייבים מיתה [תורה תמימה, רלב"ג]. המילה אִישׁ מלמדת שעל החוטף להיות בוגר בר־עונשין [תורה תמימה, מלבי"ם].
אף על פי שבספר שמות הוזכר איסור "גונב איש", התורה משתמשת כאן בביטוי גֹּנֵב נֶפֶשׁ כדי להרחיב את תחולת הדין וללמד שגם חטיפת נשים וילדים קטנים נכללת באיסור, ובלבד שהם בני קיימא [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם, חזקוני]. הצירוף מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל נועד לדייק את זהות הקרבן: המילה "אחיו" דורשת שהקרבן יוצא מרשות אחיו וחבריו [רלב"ג], ואילו התוספת "מבני ישראל" באה להוציא מן הכלל גויים, עבדים כנעניים, תושבים זרים ומי שחציו עבד וחציו בן חורין, וכן להוציא את בני אדום שנקראים בתורה "אחים" אך אינם בכלל ישראל [אבן עזרא, הטור הארוך, תורה תמימה, חזקוני]. יש הרואים בביטוי של גניבת נפש מאחיו ומכירתו רמז היסטורי למכירת יוסף על ידי אחיו [שפתי כהן].
כדי שבית הדין יגזור עונש מוות על החוטף, עליו לבצע שרשרת פעולות שלמה. תחילה עליו לבצע פעולה של וְהִתְעַמֶּר בּוֹ, כלומר לנצל, לשעבד או להתעלל בקרבן [ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש, נתינה לגר]. הפרשנים מסכימים כי שלילת חירותו של הנחטף בלבד אינה מספקת כדי לעבור על האיסור במלואו [ברכת אשר]; על החוטף להכניס את הקרבן לרשותו ולהשתמש בו בפועל, אפילו בשימוש מזערי ששוויו פחות מפרוטה [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם]. לאחר מכן, נדרשת גם פעולת וּמְכָרוֹ. רק אם החוטף התעמר בקרבן ולאחר מכן גם מכר אותו לאחרים, מתקיימים כל התנאים ורק אז וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא [שד"ל, רלב"ג, משכיל לדוד].