דברים, פרק כ״ד, פסוק ז׳

חטיפת אדם ושלילת חירותו אינן נחשבות לעבירת רכוש אלא לפגיעה אנושה בכבודו, שכן האִישׁ החוטף, בין אם הוא גבר או אישה בוגרים, מתייחס לקורבנו כאל חפץ לשם הפקת רווח. עונש המוות חל כאשר החוטף גונב נֶפֶשׁ, כלומר כל גבר, אישה או ילד, מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תנאי הממעט גויים, תושבים זרים או אנשים שכבר נמצאים תחת רשותו כדוגמת בנו או תלמידו. הרשעת החוטף תלויה בכך שכִּי יִמָּצֵא המעשה ויוכח בעזרת עדים, כדי למנוע טענה שהקורבן נמכר מרצונו. בנוסף, העונש יחול רק לאחר שהחוטף וְהִתְעַמֶּר בּוֹ, כלומר ישעבד וינצל את הקורבן פיזית אפילו במידה מועטת, ולאחר מכן גם וּמְכָרוֹ לאחרים. כאשר התקיימו כל התנאים הללו, דינו של החוטף שווה לדין רוצח שגדע את קיומו החברתי של הקורבן, ולכן וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.