דברים, פרק כ״ד, פסוק ו׳

התורה מגבילה את זכותו של מלווה לעקל רכוש בגין חוב קיים, וקובעת כי לֹא יַחֲבֹל – כלומר, לא ייקח כעירבון – כלים החיוניים לקיומו הבסיסי של החייב. האיסור מציין במפורש רֵחַיִם וָרָכֶב, האבן התחתונה הקבועה והאבן העליונה הניידת המשמשות יחד לטחינת תבואה. אבנים אלו משמשות אב טיפוס לכל ציוד הנועד להכנת מזון, לצרכים קיומיים או לפרנסת האדם. הנימוק להגנה זו הוא כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל, שכן לקיחת אמצעי המחיה שוללת מן החייב את היכולת הפיזית לשרוד, ופעולה אכזרית זו משולה ללקיחת חייו ממש.