דברים, פרק כ״ד, פסוק ו׳

תארו לעצמכם מצב שבו אדם חייב כסף, ומי שהלווה לו את הכסף מגיע לקחת ממנו חפץ כלשהו כפיקדון עד שיחזיר את החוב. האם מותר לו לקחת כל דבר שהוא רוצה? התורה מציבה גבול ברור וקובעת שאסור לקחת מאדם חפצים שהוא חייב כדי לחיות. המילים לֹא יַחֲבֹל פירושן שאסור למלווה לקחת כמשכון כלים בסיסיים. התורה נותנת דוגמה לכלים כאלה וכותבת שאסור לקחת רֵחַיִם וגם לא וָרָכֶב. בעבר היו טוחנים תבואה לקמח בעזרת שתי אבנים: האבן התחתונה והכבדה נקראת ריחיים, והאבן העליונה שמסתובבת ורוכבת עליה נקראת רכב. התורה מסבירה את הסיבה לאיסור הזה במילים כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל. כלומר, מי שלוקח את הכלים האלה כאילו לוקח את חייו של האדם, כי בלי הכלים האלה הוא פשוט לא יוכל להכין לעצמו אוכל. החוק הזה לא מדבר רק על אבנים לטחינת קמח, אלא על כל דבר שאדם צריך כדי לחיות, כמו סירים להכנת מזון, מיטה לישון עליה, או כלי העבודה שבעזרתם הוא מתפרנס. התורה מלמדת אותנו שגם כאשר מגיע לאדם לקבל את כספו בחזרה, הוא חייב לגלות חמלה ולא להשאיר את החבר בלי הדברים הבסיסיים שהוא צריך כדי להתקיים.