פסוק זה עוסק בחובתו המוסרית וההלכתית של מלווה המחזיק במשכון של לווה הנזקק לו למחייתו הבסיסית.
הפרשנים דנים בהגדרת הלווה כ־אִישׁ עָנִי. הגישה המרכזית [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר] היא שהעוני בהקשר זה הוא יחסי: אדם נחשב עני לעניין זה כאשר אין לו חפץ חלופי הדומה למשכון שמסר. אם היו לו שני כלים מאותו סוג, המלווה רשאי לקחת אחד כמשכון ולהשאיר אחד. לפיכך, המילה "איש" באה לרבות גם אדם עשיר בנכסים וקרקעות, כל עוד אין לו מטלטלין חלופיים למשכון [תורה תמימה, חזקוני]. אם כן, מדוע התורה מדגישה את המילה "עני"? כדי ללמד שה' ממהר להיפרע ולהעניש על צערו של עני יותר מעל צערו של עשיר, שכן סבלו של העני בהיעדר המשכון גדול יותר. [נתינה לגר] מוסיף כי הדין תקף גם כאשר הלווה אינו עני מרוד באופן מוחלט.
באשר לאזהרה לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ, רוב הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה לאיסור פיזי על שכיבה בתוך המשכון, אלא לאיסור להשאיר את המשכון אצל המלווה בשעות הלילה. כלומר, אל תלך לישון כאשר עבוטו של הלווה עדיין אצלך [רש"י, רשב"ם, מזרחי, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. [שפתי חכמים, משכיל לדוד, רלב"ג, תורה תמימה] מסבירים שאין צורך להזהיר על עצם השימוש במשכון, שכן שימוש כזה אסור בכל מקרה משום גזל או משום איסור ריבית. עם זאת, [ביאור שטיינזלץ] מציג עמדה חריגה לפיה המלווה רשאי להשתמש במשכון, אך עדיין נאסר עליו ללכת לישון כל עוד העירבון נשאר אצלו.
המילה בַּעֲבֹטוֹ (משכונו) רומזת למשכון שניתן מרצונו החופשי של הלווה או בהוראת בית דין, בניגוד ללקיחת חפץ בכוח הזרוע ברחוב [מלבי"ם].
מבחינה מעשית, הפסוק מדבר על כסות לילה, המשמשת את הלווה לשינה. חובה על המלווה להחזיר את המשכון מדי ערב עם שקיעת החמה כדי שהלווה יוכל לישון בו, וכאשר מדובר בכסות יום, כגון בגד עבודה או כלי מלאכה, עליו להחזירו ללווה מדי בוקר [מזרחי, מלבי"ם, רלב"ג, רש"ר הירש]. חובה זו חלה דווקא על משכון שנלקח לאחר מתן ההלוואה, ולא על משכון שניתן מראש בשעת ההלוואה עצמה [רלב"ג].
[שפתי כהן] מוסיף רובד פסיכולוגי ומוסרי לפסוק, ומפרש את המילים "לא תשכב" כהיעדר מנוחה למלווה. המלווה נדרש לטרוח ולהחזיר את המשכון בכל בוקר וערב, ולכאורה אין לו כל תועלת מעשית בהחזקתו. אולם, התורה יצרה מנגנון זה כדי שבכל פעם שהמלווה מחזיר את המשכון, ייחשב לו הדבר כאילו קיים מצוות צדקה. מבחינה משפטית, המשכון אכן קנוי למלווה במידה מסוימת כדי להבטיח את החוב, ולכן השבתו היומיומית ללווה אינה רק חובה טכנית, אלא מעשה חסד וצדקה של ממש בחפץ ששייך לו משפטית [רש"ר הירש].