זיכרון העבדות במצרים משמש כתשתית מוסרית ורעיונית לקיום מצוות חברתיות, ובפרט החובה להשאיר מתנובות השדה עבור החלשים בחברה.
הקריאה וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ פונה אל החוויה האישית והרגשית. רוב הפרשנים מסכימים כי מטרת הזיכרון היא לעורר הזדהות עם מצבו הנואש של מי שאין לו דבר. כאדם שהיה בעצמו עבד, הוא זקוק היה לקטוף שאריות ועוללות מן הבציר כדי לשרוד [ספורנו]. אילו המצרים היו מאפשרים לעבדיהם ללקט בכרמיהם, הדבר היה מסב להם נחת והקלה עצומה, ולכן כך בדיוק יש לנהוג כיום כלפי נדכאים אחרים [העמק דבר]. מתוך היכרות אישית עם העבר, יכול האדם להבין עד כמה ישמחו מציאות כאלה את העני, וכך לקיים את המצווה מתוך הבנה אמיתית [ביאור שטיינזלץ]. זיכרון זה גם מתקשר באופן הדוק לחובה לדאוג לגר, הנמצא במעמד פגיע [אבן עזרא].
מנגד, קיימת גישה המפרשת את הזיכרון לא רק כמוקד של חמלה, אלא כבסיס לחובה קניינית. על פי גישה זו, ההזכרה של היציאה מעבדות נועדה להדגיש כי ה' הוא זה שגאל את העם, ולפיכך האדם וכל רכושו שייכים לו לחלוטין. מתוך כך, חלה על האדם החובה לעשות בקניינו ככל שה' ירצה ויצווה [רלב"ג].
כאשר הפסוק מסכם ומצווה לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, הוא מתייחס למעשה עצמו של השארת היבול, הכולל את ההימנעות מחיפוש מדוקדק ופינוי מוחלט של כל הפירות מהענפים, כדי להבטיח שיישאר חלק מן היבול עבור אלו הזקוקים לו [נתינה לגר].