מערכות יחסים בין בני אדם מובילות לא פעם לחיכוכים, ומערכת המשפט נועדה לשמש כגורם המכריע המברר את האמת ומפריד בין זכאות לאשמה. טבעה של מריבה הוא שאין שלום יוצא ממנה; ברגע שמתחיל סכסוך, הוא נוטה להחמיר ולהסלים עד שהצדדים מאבדים את היכולת להתפשר בכוחות עצמם, וסופם שהם נאלצים להגיע אל בית הדין [רש"י, מזרחי, גור אריה].
על פי הפשט, רִיב בֵּין אֲנָשִׁים עשוי להיות סכסוך אזרחי או פלילי רגיל [ביאור שטיינזלץ], או מצב שבו אנשים מקללים ומבזים זה את זה [העמק דבר]. אולם, מתעוררת שאלה פרשנית מרכזית: מדוע עוסקים דיני המלקות – המפורטים מיד לאחר מכן ומוטלים לרוב על עבירות שבין אדם לה' (כמו אכילת מאכלים אסורים) – בתוך הקשר של סכסוך בין שני אנשים?
הפרשנים מציעים כמה דרכים ליישב זאת. גישה אחת מסבירה כי מדובר בסכסוכים בין-אישיים חריגים שבהם אכן מוטל עונש מלקות, כגון אדם שחבל בחברו בפגיעה הפחותה משווה פרוטה (ולכן אין בה פיצוי כספי), אדם שקילל את חברו בשם ה', או נושה שלקח בכוח משכון המשמש להכנת אוכל נפש [רמב"ן, הטור הארוך, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר].
גישה שנייה ומרכזית רואה במילים אלו רמז לדין עדים זוממים. הריב אינו מתנהל בין שני בעלי דין רגילים, אלא בין אדם המואשם על לא עוול בכפו לבין עדי שקר המעידים נגדו (למשל, שהוא פסול לכהונה). כאשר באים עדים אחרים ומזימים את עדי השקר, בית הדין הצדיק את החף מפשע ומרשיע את עדי השקר, אשר נידונים למלקות שאותן תכננו להשית על חברם [רמב"ן, הטור הארוך, בכור שור, תורה תמימה].
גישה שלישית מרחיבה את משמעות המילה רִיב. אין מדובר בהכרח בקטטת רחוב, אלא בוויכוח עקרוני על אמת וצדק. כך, למשל, הריב יכול להתרחש כאשר עדים מתרים באדם שלא יעבור עבירה, והוא מתווכח עמהם ומזלזל בהם. המאבק על בירור האמת בבית הדין הוא שמוגדר כריב [הכתב והקבלה, מלבי"ם].
כאשר הצדדים ניגשים אל המשפט, המילה וּשְׁפָט֑וּם מתייחסת לשופטים עצמם [אבן עזרא, ביאור יש"ר], ומלמדת שדיני מלקות נידונים בהרכב של שלושה דיינים, ושיש בסמכותם לשפוט את בעלי הדין גם בעל כורחם [בעל הטורים, תורה תמימה, רלב"ג].
תפקיד השופטים הוא מוחלט: וְהִצְדִּ֙יקוּ֙ אֶת־הַצַּדִּ֔יק וְהִרְשִׁ֖יעוּ אֶת־הָרָשָֽׁע. בניגוד לדיני ממונות רגילים שבהם אסור לדיין להראות פנים מסבירות לאחד הצדדים, במקרה של ריב כזה מותר לבית הדין להאיר פנים ולהיטיב עם הזכאי, ולומר דברים קשים ורעים לרשע [העמק דבר]. קיימת כאן גם הבחנה מהותית בין דין אזרחי לדין פלילי: בעוד שבסכסוך אזרחי על בית הדין לחתוך את הדין באכזריות וללא פשרות כדי להוציא את הצדק לאור, הרי שכאשר עוברים לענישת הרשע במלקות, על בית הדין לפעול מתוך רחמים ולהתחשב ביכולתו הפיזית של הנידון [רש"ר הירש].
מעבר לרובד המשפטי, קיים כאן רובד רוחני. כאשר הדיינים פוסקים דין אמת למטה, הם מכוונים לדעת בית הדין של מעלה. הרשעתו של האדם והלקאתו בעולם הזה הן למעשה חסד, שכן העונש והבושה שהוא חווה בפני השופט בשר ודם מנקים אותו מחטאיו, וחוסכים ממנו עונש ובושה קשים לאין שיעור בעולם הבא [אלשיך, שפתי כהן].