התהליך המשפטי והאנושי של מצוות הייבום מגיע כאן לנקודת הכרעה, בה בית הדין מברר את כוונותיו של היבם ומכוון אותו להחלטה הראויה ביותר עבורו ועבור יבמתו.
הדיון מתחיל כאשר וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ. התהליך מתקיים בעירו של היבם, והיבמה היא שצריכה לטרוח ולהגיע אליו [רש"ר הירש, תורה תמימה]. הזקנים, שיכולים להיות הרכב של שלושה אנשים פשוטים, קוראים לו בעצמם ולא באמצעות שליח [מלבי"ם, תורה תמימה].
בשלב הבא, וְדִבְּרוּ אֵלָיו. שיחה זו מתנהלת בישוב הדעת ובמתינות כשהם יושבים [משכיל לדוד], ומטרתה להשיא ליבם עצה הוגנת המותאמת למצבו האישי. אם בני הזוג מתאימים בגילם ובמעמדם, הזקנים מנסים לשדל אותו לקיים את המצווה ולייבם [בכור שור, ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. מנגד, אם קיים פער גילאים משמעותי שעלול להוביל למריבות, או שניכר כי היבם אינו מסוגל להתגבר על רתיעתו הטבעית מנישואין שנועדו רק לשם המצווה, בית הדין מייעץ לו שלא לשאת אותה ולחלוץ [העמק דבר, תורה תמימה, בכור שור].
לגבי משמעות המילה וְעָמַד, קיימת מחלוקת. גישה אחת מפרשת זאת כפשוטו, שעליו לקום ולעמוד על רגליו כדי שהזקנים ישמעו אותו היטב, בניגוד לשלב הייעוץ שנעשה בישיבה [רש"י, אבן עזרא, חזקוני]. גישה שניה מסבירה כי מדובר בעמידה מטאפורית, שמשמעותה כי לאחר ששמע את עצת הזקנים הוא עומד איתן על דעתו ונשאר יציב בהחלטתו לסרב לייבום [הכתב והקבלה, תורה תמימה, ביאור יש"ר, רש"ר הירש].
לאחר מכן הוא ניגש לשלב ההצהרה, וְאָמַר. פעולה זו חייבת להיעשות בדיבור מפורש בפה ולא בכתב, ולכן אדם אילם אינו יכול לחלוץ [תורה תמימה]. רוב הפרשנים מסכימים ומדגישים כי אמירה זו, כמו גם דבריה של היבמה בהמשך, חייבת להיאמר אך ורק בעברית, בלשון הקודש.
הוא מצהיר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. למרות השימוש בפועל בלשון עבר, הכוונה היא למצב הווה שבו אינו רוצה בה [ביאור יש"ר]. התרגום לארמית משתמש כאן במילה רכה ועדינה יותר לתיאור הסירוב מאשר בפסוקים הקודמים, מאחר שהדברים נאמרים כעת ישירות בנוכחות האישה [נתינה לגר]. הצהרה זו נאמרת גם במקרים שבהם היבם דווקא מעוניין לשאת את יבמתו, אך בית הדין מנע זאת ממנו בשל איסור הלכתי או עצה הוגנת. במקרה כזה, משמעות האמירה היא שאינו חפץ בה רק בגלל המניעה החיצונית שעומדת בדרכו [תורה תמימה].