הדרישה ליושר מוחלט במסחר וביחסי אנוש אינה רק תנאי לחברה תקינה, אלא יסוד דתי מובהק. פגיעה בטוהר המידות מנתקת את הקשר הישיר שבין האדם לבוראו. מיקומו של פסוק זה דווקא לאחר ההבטחה לאריכות ימים נועד ללמד על עוצמת המעשה: כשם שעשיית עוול היא תועבה, כך הקפדה על מידות ישרות, שעשויה להיראות כמצווה קלה, גורמת נחת רוח עצומה לבורא ומזכה את האדם בשכר כה גדול של אריכות ימים [שפתי כהן].
תועבת ה' אלהיך
הצדק אינו עניין חברתי בלבד, אלא חובה דתית [ביאור שטיינזלץ]. אדם המשתמש במידות ומשקלות מזויפים מאבד את הזכות המוסרית לקרוא לה' "אלוהיו" [רש"ר הירש]. הפקעת המידות נחשבת לתועבה מכיוון שאין בה היגיון ישיר הנובע מזכר יציאת מצרים, אלא היא פגם מהותי ושורשי בעיני ה' [מלבי"ם].
כׇּל עֹשֵׂה אֵלֶּה
מילים אלו מתייחסות למשקלות ולמידות המזויפים, כגון אבן ואיפה שונות, שהוזכרו בפסוקים הקודמים [אבן עזרא, רבינו בחיי, אור החיים, ביאור יש"ר]. האדם נענש ואשם אפילו אם עבר על איסור אחד בלבד מתוכם [תורה תמימה].
הפרשנים עומדים על כך שהמילה "אלה" מבטאת חומרה יתרה והיקף נרחב של נזק. בעוד שבאיסורי עריות החמורים נכתבה בתורה המילה המקוצרת "אל" (ויקרא יח, כז), כאן נוספה האות ה' להדגשת חומרת החטא. הפגיעה בציבור על ידי רמאות במסחר קשה ומקיפה יותר מפגיעה בענייני עריות; בעוד שעל חטאי עריות ניתן לעשות תשובה מלאה משום שהם בין אדם למקום, אדם שרימה את הרבים אינו יודע למי להשיב את הגזלה. לכן, גם אם יקדיש את הכסף שהרוויח במרמה לצורכי ציבור בניסיון לכפר על מעשיו, תשובתו לעולם לא תהיה שלמה, שכן הכסף אינו חוזר לבעליו המקוריים [תורה תמימה, בכור שור, רש"ר הירש].
כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל
חלקו השני של הפסוק מרחיב את האיסור אל מעבר לכלי המדידה. אין מדובר רק במשקלות, אלא בכל סוג של עוול ורמאות, בין בממון ובין בשאר דברים, בסתר או בגלוי, בפה או במעשה [אבן עזרא, רבינו בחיי, בכור שור, ביאור יש"ר]. האיסור כולל כל מעשה הדומה לזיוף משקלות [אור החיים], ואפילו עצם ההחזקה של משקלות שגויים בבית, גם אם טרם נעשה בהם שימוש פועל [העמק דבר].
יתרה מכך, האיסור חל גם על רמאות שאין בה הפסד כספי ישיר לקונה, כגון סוחר המערבב פירות ישנים בחדשים או איכויות שונות מבלי שהקונה יבחין בכך. עצם ההטעיה והסתרת המידע היא עוול שראוי להתרחק ממנו [תורה תמימה, רלב"ג]. מבחינה פסיכולוגית, אדם שמרגיל את עצמו לעשות "אלה" בזיופים קטנים, סופו שיעשה "כל עוול" ויגיע למריבות הנובעות מחוסר נכונות לוותר [מלבי"ם].
סמיכות הפסוק לציווי על מחיית עמלק המופיע מיד אחריו אינה מקרית. כשם שעמלק עשה עוול ושנא את ישראל ללא היגיון, וכשם שנצטווינו לכתוב ולזכור את מעשיו לנצח, כך הקב"ה רושם בספר וזוכר את העוול שעושה הרמאי [פענח רזא, ביאור שטיינזלץ, בכור שור].