התורה מתמודדת עם הטרגדיה של אדם שמת ללא ילדים, ומציגה את מצוות הייבום כמנגנון שנועד להבטיח את המשכיותו בעולם. הפסוק שלפנינו מפרט את התוצאה והתכלית של נישואי היבם לאלמנת אחיו, אך הוא מציג פער בולט בין הקריאה הפשוטה של המילים לבין המסורת ההלכתית, פער שעומד במוקד הדיון של מפרשי המקרא.
הגישה המרכזית בקרב חלק מן הפרשנים [אבן עזרא, רשב"ם, שד"ל] דובקת בפשט הכתוב. לפי גישה זו, משמעות המילים וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד היא שהבן הראשון שייוולד ליבמה ולגיסהּ, יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת כלומר, ייקרא ממש על שמו של המת. אם למשל שם המת היה ראובן, גם הרך הנולד ייקרא ראובן, והוא זה שיירש את נחלת אביו המת.
ואולם, רוב הפרשנים [רמב"ן, מלבי"ם, הכתב והקבלה, רש"ר הירש, בכור שור, ביאור יש"ר] דוחים את הפירוש המילולי הזה מכל וכל. הם מצביעים על קשיים תחביריים והגיוניים: ראשית, המילה "אָחִיו" מתייחסת לאחיו של היבם, ולא לאחיו של התינוק שזה עתה נולד. שנית, מן ההיסטוריה המקראית עולה כי כאשר בועז נשא את רות המואבייה כדי להקים שם למחלון המת, בנם נקרא עובד ולא מחלון. לכן, הם מסבירים כי הקמת השם אינה מתבטאת בקריאת שם זהה, אלא בכך שהילד ייחשב מבחינה תודעתית ומשפחתית כממשיך דרכו של הנפטר, והיבם נכנס לנעליו המשפטיות של אחיו.
מתוך קשיים אלו, המסורת התלמודית וההלכתית עוקרת את הפסוק מפשוטו לחלוטין ומעניקה לכל מילה משמעות משפטית מדויקת [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, גור אריה, ריב"א]. לפי דרך זו, המילים וְהָיָה הַבְּכוֹר אינן מתייחסות כלל לתינוק שייוולד, אלא ליבם עצמו, כלומר לאח החי. התורה קובעת כי המצווה מוטלת בראש ובראשונה על האח הגדול של המת. בנוסף, היבם מקבל מעמד משפטי של בכור לעניין הירושה, ונוטל פי שניים בנכסים הקיימים של האב. המילים אֲשֶׁר תֵּלֵד באות ללמד שהמצווה חלה רק על אישה שראויה ללדת, ומוציאות מכלל זה "איילונית", שהיא אישה שאינה מסוגלת ללדת מבחינה פיזיולוגית.
בהמשך לכך, המילים יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת מתפרשות על פי ההלכה כהוראה ממונית: היבם שנישא לאלמנה נכנס לזכויותיו של אחיו, והוא זה שנוטל את חלקו של המת בנחלת אביהם. הקמת השם כאן היא הקמת הנחלה. סיום הפסוק, וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, ממעט מן הדין סריס שאינו יכול להוליד, שכן מטרת הייבום היא המשכיות, ואדם שאינו מסוגל להעמיד צאצאים נחשב כמי ששמו כבר מחוק מבחינה ביולוגית. הביטוי "ימח שמו" נתפס במסורת כקללה הקשה ביותר של מחיקת זכר יהודי לחלוטין, והייבום בא למנוע בדיוק את הטרגדיה הזו [ברכת אשר].
כדי לגשר על הכפילות לכאורה בפסוק המזכיר את עניין השם פעמיים, יש המבארים [מלבי"ם, הכתב והקבלה] כי הייבום פועל בשני מישורים מקבילים: המישור החומרי והמישור הרוחני. המילים יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו מתייחסות להיבט הכלכלי, שבו היבם מקים את שם אחיו בנחלה. לעומת זאת, המילים וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל מתייחסות להיבט הביולוגי, שבו היבמה מעמידה זרע שממשיך את משפחת המת.
ברובד עמוק יותר, הפסוק טומן בחובו הבטחה וסוד רוחני [רבנו בחיי, הכתב והקבלה, ספורנו]. הילד שייוולד אינו רק יורש או נושא שם משפחה, אלא הוא נחשב לפני ה׳ כפרי בטנו של המת עצמו, מכיוון שהוא נולד מכוח הקידושין המקוריים של הנפטר. על פי תורת הקבלה וסוד הגלגול, נפשו של האח המת מועתקת ומושלמת בגופו של התינוק הנולד לאשתו ולאחיו. הבנה עמוקה זו מסבירה מדוע אונן סירב להקים זרע לאחיו ער, שכן הוא ידע שהילד שייוולד לא ייחשב לבנו שלו, אלא יהווה כלי קיבול לנשמת אחיו המת. לכן, התורה דורשת מן היבם כוונה טהורה ומסירות נפש, לקום ולפעול שלא למען עצמו, אלא למען הקמת שמו ונשמתו של אחיו המת.