בימי קדם, נהוג היה לדוש את התבואה באמצעות בהמות שדרכו עליה ברגליהן [ביאור יש"ר]. התורה אוסרת למנוע מן הבהמה העובדת מלאכול מן היבול שלפניה. איסור זה נובע מתוך מטרה להרחיק את האדם ממידות של אכזריות [רלב"ג], ולמנוע צער מבעל החיים, שכן הבהמה להוטה ומשתוקקת לאכול מן המזון הנמצא ממש מולה בשעת עבודתה, ואין זה ראוי לדחות את אכילתה לאחר מכן [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, לבעל הבהמה ישנה זכות ממונית בהנאה מן התבואה, ומי שעובר ומונע ממנה לאכול, נדרש לשלם את שווי אכילתה [ביאור שטיינזלץ].
המילה לא תחסם משמעותה סגירה ואטימה, בדומה לסגירת דלת [נתינה לגר, רש"ר הירש]. הפרשנים מדגישים כי האיסור אינו מוגבל רק להנחת מחסום פיזי על פיה של הבהמה, אלא כולל כל פעולה המונעת ממנה לאכול, אפילו באמצעות צעקה או הפחדה בקול [רלב"ג, רש"ר הירש]. יתרה מכך, חסרונה של המילה "את" לפני המילה שור (שהרי היה ראוי להיכתב "לא תחסום את שור"), מרמז על כך שהאיסור אינו ממוקד רק בפעולה הישירה נגד הבהמה, אלא בעצם יצירת המצב שבו היא חסומה [הכתב והקבלה].
למרות שהכתוב נוקט במילה שור, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזוהי רק דוגמה שכיחה, והדין חל באופן שווה על כל בהמה, חיה או עוף העושים במלאכה דומה. אם כן, מדוע נכתב דווקא שור? כדי להוציא את האדם מכלל איסור זה. כלומר, המונע מפועל אנושי לאכול אינו עובר על איסור זה ספציפית ואינו נענש עליו במלקות [רש"י, מזרחי, חזקוני]. כמו כן, בניגוד לבהמה, עם פועל אנושי ניתן להתנות מראש שלא יאכל במהלך עבודתו [גור אריה]. עם זאת, הדין הבסיסי של אכילת פועל נלמד בהקשה מדין השור, שכן שניהם זכאים לאכול מן התוצרת שבה הם עובדים [הכתב והקבלה, תורה תמימה, הדר זקנים].
המילה בדישו מלמדת על זמנו ועל אופיו של האיסור. הכתוב מקפיד שהחסימה לא תתקיים בשעת הדישה. לפיכך, גם אם אדם הניח את המחסום על הבהמה מחוץ לשדה, בטרם החלה במלאכתה, הוא עובר על האיסור ברגע שהיא דשה כשהיא חסומה, בדומה לכוהנים שהוזהרו משתיית יין לפני כניסתם למקדש [רש"י, רבנו בחיי, בכור שור, תורה תמימה]. גישה זו מנוגדת לדעתם של אלו שסברו כי האיסור חל רק אם פעולת החסימה עצמה נעשית תוך כדי הדישה [אבן עזרא].
בנוסף, הדישה משמשת אב טיפוס לסוג המלאכה שבה מותר לבהמה לאכול: מלאכה בדבר שגידולו מן הארץ, ושעיבודו טרם הסתיים. מכאן הוציאו הפרשנים מלאכות שאינן מגידולי קרקע (כמו חליבה וגיבון גבינה), או מלאכות שבהן עיבוד המזון כבר נגמר (כמו לישת בצק, אפייה והפרשת מעשרות מתמרים) – במלאכות אלו אין איסור למנוע מן הבהמה לאכול [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, בכור שור]. כמו כן, הדין חל רק על תבואת חולין ולא על תבואה של הקדש [תורה תמימה].
הפרשנים מוצאים עניין רב בסמיכות של פסוק זה לפסוקים שלפניו ולאחריו. הפסוקים הקודמים עוסקים בעונש מלקות בבית הדין. כשם שאדם שנידון למלקות ומתבזה זקוק לפיוס ולנחמה מיידית, כך הבהמה צריכה לאכול מיד בשעת עבודתה כשהיא להוטה למזון [העמק דבר]. קשר נוסף למלקות הוא שרצועת ההלקאה עשויה מעור עגל; השור מכיר את קונו, ואילו החוטא לא השכיל להכיר את קונו, ולכן הוא נענש ברצועה של שור [קיצור בעל הטורים]. גישה אחרת מסבירה שכשם שבית הדין מצווה להלקות אך מוזהר שלא להוסיף מכות מעבר למותר, כך גם בעל הבהמה: אף שבימים עברו היה מצופה ממנו לחסום את בהמתו כדי שלא תאכל משדות אחרים בדרכה, התורה מזהירה אותו שלא יוסיף ויחסום אותה גם בזמן הדישה המותר לה [מלבי"ם].
סמיכות הפסוק להמשך, העוסק בדיני ייבום, נדרשת גם היא: כשם שאין חוסמים שור, כך אין "לחסום" אלמנה (יבמה) ולמנוע ממנה להביע את סירובה להתייבם לאחי בעלה אם הוא מוכה שחין [פענח רזא].
במישור הרעיוני, הפסוק נדרש כמשל לתפילתם של ישראל: כשם שהתורה אוסרת לחסום את השור, כך מבקשים ישראל מה' שבשעת כניסתם לדין הוא לא "יחסום" אותם, אלא ייתן להם פתחון פה ומענה לשון ללמד זכות על עצמם [שפתי כהן].