מצוות הייבום המוצגת בפסוק היא במהותה מעשה של חסד עם האח המת. מטרת המצווה היא להקים שם וזכר לאדם שנפטר ללא זרע, ובכך לאפשר את המשכיות נשמתו ונחלתו בעולם. מעניין לציין כי התורה סמכה את מצוות הייבום לפסוק הקודם, המצווה "לא תחסום שור בדישו". מכאן למדו הפרשנים שכשם שאין לחסום שור, כך אין לכפות על היבמה להינשא לאח מנוול או מוכה שחין בניגוד לרצונה, וזכותה לטעון שאינה מסוגלת לחיות עמו [תורה תמימה, בכור שור].
הפרשנים מסכימים כי המילים כי ישבו אחים מתייחסות לאחים מאב בלבד, הראויים לרשת זה את זה, ולא לאחים מאם או לקרובי משפחה רחוקים [רש"י, אבן עזרא, רלב"ג]. המילה יחדיו אינה מתארת בהכרח מגורים משותפים באותו בית, אלא "ישיבה אחת בעולם". כלומר, על האחים לחיות בעולם באותו הזמן, ומכאן שאם נולד אח חדש לאחר מות אחיו, מצוות הייבום אינה חלה עליו [רש"י, מזרחי, תורה תמימה]. דעת מיעוט מציעה כי במקור, המצווה אכן כיוונה לאחים שחיו יחד באותה אחוזה, אך חז"ל התאימו את הדין למציאות המשתנה וקבעו שהכוונה לחיים משותפים בעולם [שד"ל, מלבי"ם].
כאשר הפסוק מציין ובן אין לו, המילה בן אינה מצמצמת את הדין לילד זכר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לכל יוצא חלציו של המת, בין אם זו בת, נכד או נכדה. רק היעדר מוחלט של זרע, ואפילו ממזר, מחייב ייבום [רש"י, כתב והקבלה, רלב"ג, תורה תמימה]. כמה פרשנים מציינים כי המילה אין נכתבה עם האות יו"ד, ולכן חז"ל דרשו אותה כקריאה "עַיֵּן עליו" – מעין הוראה לבדוק ולחפש היטב האם נותר למת זרע כלשהו בעולם בטרם ניגשים לבצע את הייבום [כתב והקבלה, גור אריה, ברטנורא].
ההוראה לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר מהווה איסור חמור, שעונשו מלקות, על האלמנה להינשא לאדם מחוץ למשפחה כל עוד היא זקוקה לייבום [אור החיים]. המילה החוצה נדרשת כמתייחסת גם לאישה ארוסה, שעדיין נמצאת "מחוץ" לבית בעלה המיועד אך נחשבת לאשתו, וגם עליה חל דין הייבום. מפסוק זה אף נלמד שאם היבמה מנסה להינשא לאיש זר, הקידושין כלל אינם תופסים בה [תורה תמימה, בכור שור].
בניגוד לנישואין רגילים המתחילים בקידושין, הפסוק קובע כי יבמה יבא עליה, כלומר היבמה נקנית לאחיו של המת באמצעות ביאה גרידא [תורה תמימה]. השימוש במילה עליה במקום "אליה" מבטא את תחושת החובה וההכרח שמוטלת על היבם, וכן את העובדה שטרם המעשה לא הייתה ביניהם קרבה או שוויון [כתב והקבלה, מלבי"ם].
לאחר מעשה הייבום, הפסוק מצהיר ולקחה לו לאשה. מרגע זה פוקע לחלוטין איסור "אשת אח", והיא הופכת לאשתו לכל דבר ועניין. הוא רשאי לחיות עמה, או לגרשה בגט רגיל ואפילו להחזירה לאחר מכן [ספורנו, אור החיים, בכור שור]. התורה לא חייבה את היבם לחיות עמה לנצח, והוא יכול לקיים את המצווה באופן סמלי בביאה אחת בלבד, ומיד לאחריה לגרשה אם אינו חפץ בה כאישה קבועה [העמק דבר, אור החיים].
סיום הפסוק במילה ויבמה נועד להדגיש את סיום תהליך הייבום והסרת התואר "יבמה" ממנה, שכן מעתה היא אשתו [ספורנו]. לחלופין, מילה זו מלמדת שמעשה הייבום תקף גם אם נעשה בעל כורחה של האישה [בכור שור, קיצור בעל הטורים]. גישה לשונית ורעיונית מסבירה כי המילה "יבם" נגזרת מהמילה "במה" ומשמעותה רוממות. במות בעלה ללא בנים, האישה שרויה בשפל, בחרפה ובעגונות, והאח המייבם למעשה מרים אותה משפלותה ומעניק לה מעמד מחודש ומכובד [כתב והקבלה].