פסוק זה מתאר את המעבר מהאפשרות של ייבום לתהליך החליצה, במקרה שבו אחי המת מסרב או אינו יכול לשאת את אלמנת אחיו. הפסוק מפרט את הצעדים הפומביים והמשפטיים שהיבמה צריכה לנקוט כדי להשתחרר מזיקתה ליבם.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמילים וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ מלמדות כי זכות הבחירה אם לייבם או לחלוץ נתונה בידי האיש ולא בידי האישה [ביאור יש"ר]. חוסר הרצון שלו אינו נובע בהכרח מזלזול במצוות הקמת השם לאחיו, אלא לרוב מסיבות אישיות, כגון חוסר התאמה בגיל, מומים גופניים או שהאישה פשוט אינה מוצאת חן בעיניו. במקרים כאלה של חוסר התאמה, בית הדין עשוי להתערב ואף לייעץ ליבם לחלוץ ולא לייבם, כדי למנוע קטטה בתוך ביתו [מלבי"ם, רש"ר הירש]. סירובו של היבם לקחתה מסב ליבמה בושה גדולה, שכן למרות שהיה זוכה בנחלת אחיו לו היה נושא אותה, הוא מואס בה [בכור שור].
מפסוק זה נלמד גם הכלל ההלכתי ש"כל העולה לייבום עולה לחליצה, וכל שאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה". כלומר, מצוות חליצה חלה רק במקום שבו הייבום אפשרי מבחינה עקרונית. אולם, אם הייבום אסור לחלוטין מן התורה (כגון קרובות משפחה האסורות באיסור כרת) או במקרה של חוסר מסוגלות פיזית להוליד (כמו סריס או אילונית), הזיקה מבוטלת לחלוטין ואין צורך לא בייבום ולא בחליצה. לעומת זאת, אם הייבום נמנע בשל איסור קל יותר (חייבי לאווין) או כשיש מספר נשים לאח המת, חובת החליצה נשארת בעינה כדי להתיר את האישה. כמו כן, המילה "האיש" ממעטת קטן, שחליצתו אינה תקפה [תורה תמימה, רש"ר הירש, רלב"ג].
כאשר היבם מסרב, הפסוק מורה: וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים. משמעות המילה הַשַּׁעְרָה אינה לשער העיר גרידא, אלא למקום מושבו של בית הדין [רש"י, מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים, ביאור שטיינזלץ]. השימוש בפועל וְעָלְתָה מלמד שבית הדין צריך להיות ממוקם במקום הגבוה שבעיר, וכן שהיבמה היא זו שצריכה ללכת ולעלות אחרי היבם לעירו שלו כדי שיתיר אותה [חזקוני, תורה תמימה]. הדיינים הדנים בדבר חייבים להיות זקנים, כלומר מומחים וראויים, והרכב בית הדין מצריך לפחות שלושה דיינים, ולעיתים מוסיפים עוד שניים כדי לפרסם את דבר החליצה [תורה תמימה, חזקוני].
היבמה מציעה את טענותיה בפני בית הדין: וְאָמְרָה. אמירה זו חייבת להיאמר בדיבור של ממש ודווקא בשפה העברית (לשון הקודש) [העמק דבר, תורה תמימה, רלב"ג].
בדבריה, היבמה משתמשת בשני ביטויים שונים של סירוב: מֵאֵן יְבָמִי וכן לֹא אָבָה. הפרשנים מסבירים שכפילות זו מבטאת שתי טענות שונות מצידה. המילה מֵאֵן מתייחסת לסירוב עקרוני ומוחלט לקיים את המצווה של הקמת שם לאחיו, מסיבות שאינן תלויות בה. לעומת זאת, הביטוי לֹא אָבָה מתייחס לרצון האישי ולמשיכה; היא קובלת על כך שגם אם אינה נושאת חן בעיניו, היה עליו לקיים את המצווה לפחות פעם אחת, אך הוא מואס בה אישית ואינו חפץ בה [הכתב והקבלה, מלבי"ם, ביאור יש"ר, העמק דבר].
המילה יְבָמִי בסוף הפסוק אינה מתפרשת רק כ"היבם שלי", אלא משמעותה הדקדוקית היא הפעולה עצמה: "לייבם אותי" [אבן עזרא, ריב"א, אבי עזר]. מבחינה הלכתית, בעת הקראת הפסוק, יש להקפיד לקרוא את המילים לֹא אָבָה יַבְּמִי ברצף אחד, כדי שלא יישמע בטעות שהיא אומרת "לא" (כלומר, הוא לא מסרב) ו"אבה יבמי" (הוא כן רוצה לייבם) [תורה תמימה].
לבסוף, הפסוק מדגיש שהקמת השם צריכה להיות בְּיִשְׂרָאֵל. מכאן נלמד שמוסד הייבום והחליצה חל רק בתוך גבולות העם היהודי, ובית הדין הדן בכך חייב להיות מורכב מדיינים שייחוסם מישראל [חזקוני, תורה תמימה, רש"ר הירש].