דברים, פרק כ״ה, פסוק ז׳

כאשר וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ לאישה קבועה מסיבות אישיות או חוסר משיכה, התורה מעניקה לאלמנה מעמד לדרוש את שחרורה באופן פומבי. לשם כך וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים, כלומר היא נדרשת ללכת לעירו ולעלות אל שער בית הדין, מקום מושבם של דיינים מומחים ומיוחסים שיבחנו את המקרה ויפרסמו את הדבר ברבים. בפני בית הדין וְאָמְרָה האלמנה את טענתה בדיבור ממשי ובלשון הקודש, תוך שהיא מביעה את כאבה על כך שגיסה מואס בה. בדבריה היא מציגה טענה כפולה, תחילה כי הוא מֵאֵן יְבָמִי, כלומר מסרב עקרונית למצווה לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל, ובנוסף לֹא אָבָה יַבְּמִי, שפירושו לייבם אותי, המעיד כי אין לו רצון אישי בה אפילו באופן חד פעמי.