פסוק זה חותם את הציווי הנוגע למחיית עמלק, ומעביר את המוקד מהזיכרון ההיסטורי של ההתקפה האכזרית והאידיאולוגית במדבר, אל ההוראה המעשית המוטלת על עם ישראל עם כניסתו לארץ.
וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב
הפרשנים מסכימים כי המצווה להילחם בעמלק אינה חלה באופן מיידי. החובה מתחילה רק לאחר שעם ישראל יורש את הארץ, מקים הנהגה וממלכה, ומגיע למצב של מנוחה ושלום משאר האויבים הסובבים אותו. כל עוד העם עסוק במלחמות קיומיות קרובות, הוא פטור ממצווה זו [אבן עזרא, ביאור יש"ר, ברכת אשר, בכור שור]. ישנה אירוניה היסטורית וצדק פואטי בעיתוי זה: עמלק זינב בישראל במדבר דווקא כאשר העם היה "עייף ויגע", ולכן הנקמה בו מתבצעת דווקא כאשר ה' מעניק לעם ישראל מנוחה מן העייפות והתלאות [בכור שור]. מנוחה זו בארץ, שהיא נחלה העוברת מהאבות, אינה מושגת רק בכוח הזרוע, אלא כתוצאה של נאמנות לברית ולחוקי ה' [רש"ר הירש].
תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק
מדוע התורה משתמשת במילה זֵכֶר ולא מצווה פשוט "להרוג" או "להכות" את עמלק? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמטרה אינה רק ניצחון צבאי, אלא הכחדה מוחלטת שלא תשאיר שום עקבות [מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים]. משמעות הדבר היא השמדת כל זכר לעם זה – מגברים ונשים ועד לתינוקות ולבהמות. הסיבה להשמדת הרכוש והחיות היא כדי שלא ייווצר מצב שבו אנשים יצביעו על שור או גמל ויאמרו "זה היה משל עמלק", וכך שמו ימשיך להתקיים [רש"י, אבן עזרא, ספורנו, תורה תמימה]. גישה ייחודית מסבירה שהפגיעה בבהמות נדרשה משום שהעמלקים היו משתמשים בכישוף כדי להפוך את עצמם לחיות בניסיון להינצל, וכך גברה חכמת התורה על חכמת הכישוף שלהם [רבנו בחיי].
יש המרחיבים את חובת המחייה גם לדומם, ומסבירים שיש למחוק את צורתם גם אם היא חקוקה על עצים ואבנים, ולכן התורה נקטה בלשון "מחיקה" ולא בלשון הכאה [תורה תמימה]. לאור החומרה המוחלטת של גזר הדין על עמלק, בניגוד לאומות אחרות, ההלכה אינה מקבלת מהם גרים בשום שלב [רא"ש]. מנגד, יש מי שמפרש שהציווי למחות את הזֵכֶר מתייחס ספציפית להשמדת המסגרת הלאומית והמלוכה העמלקית, ולא בהכרח לכל פרט ופרט [העמק דבר].
למילה זֵכֶר יש גם חשיבות לשונית קריטית. הפרשנים מדגישים כי חובה לקרוא את המילה עם הניקוד סגול (זֵכֶר) ולא בקמץ (זָכָר). טעות היסטורית של יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד, שנבעה מכך שרבו לימד אותו לקרוא "זָכָר", הובילה לכך שהוא הרג רק את הגברים של עמלק והותיר את הנשים בחיים. הדבר ממחיש את החשיבות העצומה של קריאה מדויקת בתורה [מנחת שי, תורה תמימה].
מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם
עמלק חטא בשני מישורים: הוא פגע בעם ישראל ללא התגרות, והוא העז פנים וחילל את כבוד ה' בעיני העמים. לכן, קיימת חלוקת תפקידים: על עם ישראל מוטל לנקום את נקמתו בעולם הזה ("מתחת השמים") ככל שידו משגת, אך ההשמדה הסופית של כוחו הרוחני של עמלק בשמים תתבצע על ידי ה' עצמו באחרית הימים [ספורנו, רבנו בחיי, ביאור יש"ר, חזקוני].
לֹא תִּשְׁכָּח
הפרשה פותחת בציווי אקטיבי "זכור", ומסתיימת באזהרה פסיבית שלא לשכוח בלב [אבן עזרא, רלב"ג, תורה תמימה]. כיום, מכיוון שסנחריב מלך אשור בלבל את האומות, לא ניתן עוד לזהות בוודאות את צאצאיו הביולוגיים של עמלק, ולכן הפן המעשי של השמדתם אינו ישים [חומש קה"ת]. עם זאת, האיסור לשכוח נותר בתוקף. הזיכרון נועד לחזק את האמונה בהשגחת ה' בעולם גם בתוך מציאות טבעית [העמק דבר].
מעבר לכך, יש באזהרה זו מסר מוסרי נוקב: כאשר עם ישראל יגיע למנוחה ולנחלה ויהפוך לחזק, עליו להיזהר שלא לשכוח את ייעודו ולא לאמץ את דרכו האכזרית של עמלק, המנצל חולשה של אחרים. כמו כן, אם ישראל סובלים מאלימות עמלקית, עליהם לזכור להישאר זקופים, לדבוק בצדק ובאנושיות, ולדעת שבסופו של דבר הניצחון שייך למוסר ולא לכוח הברוטאלי [רש"ר הירש].
לסיום, מתוך טעמי המקרא על המילים לֹא תִּשְׁכָּח, עולה רמז נבואי: למרות שהציווי קורא לנו לא לשכוח, יבוא יום בימות המשיח שבו זכרם של עמלק יאבד לחלוטין מן העולם, ואז הם אכן יישכחו לגמרי, וכסאו של ה' יהיה שלם [רבנו בחיי].