הפסוק עוסק בטוהר המידות והיושר בחיי המסחר, ומציב את האתיקה העסקית כעיקרון דתי וחברתי הכרחי לקיום האומה. בעוד שבמקומות אחרים בתורה נאסר עצם השימוש במידות שקר, פסוק זה מרחיב את האיסור וקובע כי התורה פוסלת לא רק את מעשה הרמאות בפועל, אלא אוסרת על האדם אפילו להחזיק ברשותו או בביתו אמצעים המאפשרים זאת, כדי להרחיקו מן החטא וממראית עין של עוול.
המילה אֶבֶן מתייחסת למשקולות שבהן השתמשו הסוחרים לשקילת סחורות ומטבעות על המאזניים. הביטוי בְּכִיסְךָ מתאר את המקום או הנרתיק שבו נהגו לשמור את המשקולות הללו.
הפרשנים מסכימים כי הצירוף אֶבֶן וָאָבֶן אינו אוסר על החזקת משקולות בערכים שונים (כגון משקולת שלמה, חצי משקולת ורבע משקולת), שכן אלו הכרחיים למסחר תקין ואינם מכחישים זה את זה. האיסור מתמקד בביטוי גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה, כלומר החזקת שתי משקולות המתחזות לאותו משקל בדיוק, אך בפועל שונות זו מזו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמטרה של משקולות אלו היא רמאות ישירה: הסוחר משתמש באבן הגְּדוֹלָה כאשר הוא קונה סחורה (וכך מקבל יותר ממה ששילם עליו), ובאבן הקְּטַנָּה כאשר הוא מוכר (וכך נותן פחות ממה ששילמו לו). יש הסוברים כי מדובר במשקולות שהן גדולות או קטנות באופן מוחלט מהתקן המקובל, ולא רק ביחס אחת לשנייה [הכתב והקבלה].
גישה שונה ומרתקת [כלי יקר] מציעה ניתוח פסיכולוגי ומשפטי של הפסוק: לשיטתו, האבן הקְּטַנָּה היא אכן המשקולת החסרה שבאמצעותה הסוחר גוזל את לקוחותיו ביומיום. לעומתה, האבן הגְּדוֹלָה היא למעשה משקולת ישרה ותקנית לחלוטין. מדוע אם כן הסוחר הרמאי מחזיק אותה? כדי להשתמש בה כהסוואה. הסוחר יודע שאם ירמה את כולם, יצטברו נגדו תלונות והוא יזומן לבית הדין. לכן, לחלק מהלקוחות הוא שוקל באבן התקנית. כאשר יואשם ברמאות, הוא יביא לעדות את אותם לקוחות שלא רומו, יציג לראווה את המשקולת התקנית, וכך יכחיש את טענות המרומים ויטען שהחסר נוצר אצלם בבית. מסיבה זו, התורה קובעת שגם החזקת האבן התקנית נחשבת ל"תועבה" כאשר היא נועדה לשמש ככלי לחיפוי על פשע.
על פי הדיוק במילה לְךָ, האיסור חל דווקא על אדם פרטי. לעומת זאת, להקדש (גזברי המקדש) הותר להשתמש במידה גדולה בעת קבלת תרומות ובמידה קטנה בעת הוצאתן, כדי להתרחק מכל ספק של מעילה ושגגה בכספי המקדש [מלבי"ם].
למעשה הרמאות ישנן השלכות רוחניות ומעשיות עמוקות. מבחינה אישית, המילים לֹא יִהְיֶה לְךָ נדרשות כקללה מוסווית: מי שמחזיק בכיסו משקולות שקר, בסופו של דבר "לא יהיה לו" כלום, כספו יאבד והוא יגיע לעניות מחפירה [שפתי כהן].
מבחינה לאומית, הפרשנים קושרים בין חטא זה לבין פרשת זכירת עמלק המופיעה מיד לאחר מכן. הרמאי סבור שהוא פועל בחוכמה ובסתר, הרחק מעיני הבריות, ושהדיינים אינם יכולים לתפוס אותו. אך ה' מעניש אותו במידה כנגד מידה: על גזל שנעשה במחשכים, ה' מסלק את השגחתו ושולח את האויב העמלקי שיתקוף ויגזול את הרכוש בגלוי ובזדון. כך, למפרע, נחשף קלונו של הרמאי לעין כל, ומתברר כי עושרו נצבר בעוול [כלי יקר, צאינה וראינה]. קיום חברה יציבה, ביטחון לאומי ואריכות ימים על האדמה מותנים ביושר מוחלט ובהקפדה על צדק בחיי המסחר [רש"ר הירש, אברבנאל].