טקס החליצה מהווה את נקודת השיא הדרמטית של הפרידה בין היבמה לאחי בעלה המת, כאשר הוא מסרב להקים את זרע אחיו ולהינשא לה. הפסוק מפרט שרשרת של פעולות סמליות ופומביות שנועדו לבטא את ניתוק הזיקה ביניהם, תוך הבעת ביקורת חריפה על סירובו.
תחילה, היבמה ניגשת אל היבם. המילה וְנִגְּשָׁה מבטאת התקרבות עדינה וצנועה, נטולת עוינות ראשונית, המעידה כי היא אינה באה מתוך רצון לריב [רש"ר הירש]. הפעולה נעשית לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, כלומר בפני בית דין המורכב מחמישה דיינים [קיצור בעל הטורים]. נוכחותם קריטית, שכן הם חייבים לראות את כל שלבי הטקס, ובפרט את היריקה, במו עיניהם, ולכן עליהם להיות בעלי ראייה תקינה [תורה תמימה, ספרי].
השלב המרכזי בטקס הוא וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ. משמעות המילה חליצה היא משיכה, שליפה והסרה [אבן עזרא, רא"ש, רש"ר הירש, אבי עזר]. ההלכה קובעת כי על הנעל להיות עשויה מעור, בעלת עקב, וקשורה לרגל ימין בלבד. כמו כן, על הנעל להיות מונחת ישירות על הרגל ללא חציצה של גרב או נעל נוספת [תורה תמימה, רלב"ג, חזקוני].
הפרשנים מציעים מגוון רבדים סמליים למעשה חליצת הנעל:
הגישה המרכזית רואה בכך אקט משפטי של קניין, העברת זכויות והסתלקות מירושת האח המת, בדומה למעשה המתואר במגילת רות אצל בועז [רשב"ם, חזקוני]. מנקודת מבט רגשית, משיכת הנעל מסמלת את תחילת האבלות; כל עוד היבם שקל לייבם, אחיו נחשב כחי, אך ברגע שסירב, מתברר סופית מות האח, והיבמה מסירה את נעלו כפי שנהוג באבלות [רבנו בחיי].
גישה אחרת רואה בנעל ביטוי למעמד האדם, לשכלו ולכוח הבחירה שלו, המאפשרים לו לשלוט על הטבע, בניגוד לבעלי חיים ההולכים יחפים. מכיוון שהיבם סירב לקיים את מצוות הייבום בשל משיכתו הטבעית או חוסר יכולתו להקריב מעצמו, הוא מוכיח שאינו שולט בטבעו הגופני. לכן נשללת ממנו הנעל, סמל כבודו האנושי, והוא נותר יחף [מלבי"ם, העמק דבר, חתם סופר]. יש שפירשו זאת כמיצג של שפלות: תחילה היבמה מתכופפת לחלוץ את נעלו כאומרת "הייתי מוכנה להיות לך לשפחה ולשרת אותך", אך משסירב, היא משליכה את הנעל לאות דחייה וסיום ההתקשרות [בכור שור, פענח רזא, חזקוני]. ויש שהסבירו כי בימי קדם נשים לא נהגו לנעול נעליים, והסרת נעל היבם מדמה אותו לאישה, משום שלא גילה אומץ גברי לקחת אחריות ולבנות את בית אחיו [אם למקרא].
השלב הבא הוא וְיָרְקָה בְּפָנָיו. הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה ליריקה על פרצופו ממש, אלא ליריקה על הקרקע שכנגד פניו [רש"י, מזרחי, הכתב והקבלה, ביאור שטיינזלץ, גור אריה]. הרוק חייב לצאת מעצמו, ללא עזרת מאכלים המרבים רוק, ולהיראות בבירור על ידי הדיינים [תורה תמימה, רלב"ג]. פעולה זו נועדה לבזות את היבם על סירובו [ספורנו, רלב"ג]. היריקה מבטאת סלידה עמוקה, כאומרת: "מאחר שאינך חפץ בי, אינני חוששת ממך ואתה מאוס עלי כרוק הזה" [בכור שור, פענח רזא, חזקוני]. בנוסף, יש שראו ברוק סמל לזרע שהיבם מסרב להקים לאחיו [קיצור בעל הטורים], או רמז לדבר נמאס הקשור בגלגול נשמת האח שנדחתה על ידו [רבנו בחיי].
הטקס נחתם בהכרזה: וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. המילה וְעָנְתָה מלמדת שזוהי תשובה ישירה לאמירתו הקודמת של היבם "לא חפצתי לקחתה" [אור החיים, נתינה לגר]. אמירה זו חייבת להיאמר בשפה העברית בלבד, והיבמה חוזרת עליה מפי הדיינים המקריאים לה את המילים [תורה תמימה, רלב"ג]. המילה כָּכָה מצביעה על כך שמעשה החליצה עצמו הוא העיקר המעכב בטקס, והוא זה שמנתק את הזיקה, גם אם חסרו פרטים אחרים [תורה תמימה, רלב"ג].
השימוש בפועל לֹא יִבְנֶה בעתיד, ולא "לא בנה" בעבר, נושא משמעות הלכתית חמורה: כיוון שסירב לבנות כעת, הוא נפסל מלבנות אי פעם. מרגע החליצה, היבמה נאסרת עליו ועל כל שאר האחים לתמיד, והבית נותר בלתי בנוי [רש"י, תורה תמימה, משכיל לדוד, רש"ר הירש]. מבחינה רוחנית, מצוות הייבום נתפסת כחסד עצום עם נשמת המת, וסירובו של היבם "לפתוח את הדלת" ולסייע לנשמת אחיו נחשב לאכזריות שמותירה חותם של קלון עליו ועל משפחתו, שתיקרא מעתה בישראל "בית חלוץ הנעל" [רבנו בחיי].