מערכת המשפט המקראית מציגה ענישה גופנית המשלבת דין קפדני עם שמירה על חייו וכבודו של הנידון. המונח בִּן הַכּוֹת מתאר אדם הראוי לעונש מלקות, בדומה לביטויים כמו "בן בליעל" [אבן עזרא, חזקוני]. עונש זה אינו חל על כל עבירה, אלא מיועד בעיקר למי שעבר על לאווים שיש בהם מעשה, או במקרי מריבה, אלימות ועדות שקר [העמק דבר, שד"ל, תורה תמימה].
כאשר הכתוב אומר וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט, הפרשנים מסכימים כי השופט אינו מבצע את ההכאה בעצמו, אלא מצווה על שליח בית הדין לעשות זאת [אבן עזרא, מלבי"ם, ברכת אשר]. הפעולה וְהִפִּילוֹ אינה מתארת שכיבה מלאה על הקרקע, אלא כפיתה לעמוד כשהנידון נמצא בתנוחה מוטה וכפופה, כך שאינו עומד זקוף ואינו יושב [רש"י, ספורנו, הכתב והקבלה, תורה תמימה, בכור שור].
ההוראה להכותו לְפָנָיו דורשת מהשופט להיות נוכח במקום ולמקד את עיניו בנידון לאורך כל ביצוע העונש. נוכחות זו נועדה לפקח על ההכאה ולהבטיח שאם נשקפת סכנה לחייו של המוכה, העונש יופסק מיד [רלב"ג, מלבי"ם, תורה תמימה]. בנוסף, המילה לְפָנָיו מלמדת על אופן חלוקת המכות בגופו של הנידון: שליש מן המכות ניתנות על החזה (לפניו) ושני שלישים על גבו. חלוקה זו מוסברת מסיבות רפואיות של איזון זרימת הדם [מלבי"ם], כביטוי לכך שהפנים מכובדות יותר מן הגב ולכן סופגות פחות [גור אריה], או כרעיון רוחני המזכיר שהחוטא הפנה את עורפו לה' [כלי יקר].
הביטוי כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ מעורר דיון מרתק לגבי היחס בין חומרת העבירה לעונש. גישה אחת גורסת כי מספר המכות המקסימלי קבוע תמיד, אך עוצמת ההכאה משתנה – מכות חזקות או חלשות בהתאם לחומרת החטא [אבן עזרא, רבינו בחיי, חזקוני]. מנגד, גישה מרכזית מפרשת ביטוי זה כהערכה רפואית של כוח הסבל של הנידון; בית הדין אומד כמה מכות הוא מסוגל לספוג, ואם הוא חלש, יופחת מספר המכות כדי לא לסכן את חייו, אך לעולם לא יעבור את המקסימום [אור החיים, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. עוד מבואר כי ההכאה נעשית אך ורק בגלל רשעתו וללא כוונת נקם, וכן שאין להעניש אדם בשני עונשים שונים, כגון מלקות ותשלום ממון, על מעשה רשע אחד [הכתב והקבלה, תורה תמימה].
המילה בְּמִסְפָּר חותמת את הפסוק ומגדירה את המסגרת המדויקת של העונש. למרות שהפסוק הבא מזכיר את המספר ארבעים, המסורת קובעת את המספר המקסימלי על שלושים ותשע מכות, מנין הנבחר כדי להבטיח שהמלקה לא יטעה ויעבור את גבול הארבעים [רש"י, שפתי חכמים]. מבחינה רעיונית, המספר 39 מסמל את טהרת הגוף הפיזי שנוצר בארבעים יום [גור אריה], וכן את העובדה שהחוטא פעל מתוך חוסר בינה, תכונה שלפי המסורת מגיעה לשלמותה רק בגיל ארבעים [כלי יקר]. מכיוון שהמכות מחולקות לשליש ושני שלישים, הפרשנים מדגישים כי המספר שייקבע באומדן הרפואי חייב להיות תמיד כזה שניתן לחלקו בשלוש [קיצור בעל הטורים, תורה תמימה, בכור שור]. לבסוף, הדרישה לביצוע בְּמִסְפָּר מחייבת מינוי של אדם מיוחד שתפקידו לספור את המכות בקול ובמתינות, כדי לאפשר לנידון לנשום ולהתאושש בין מכה למכה, וכדי להבטיח ביצוע מדויק ללא חריגות [הכתב והקבלה, רלב"ג, מלבי"ם].