דברים, פרק כ״ה, פסוק ב׳

יצא לכם פעם לחשוב איך שופטים בתקופת התנ"ך דאגו לשמור על הכבוד והבריאות של אדם, אפילו כשהוא עשה מעשה רע והיה חייב לקבל עונש? התורה מלמדת אותנו שאדם שעבר עבירה חמורה וראוי לעונש נקרא בִּן הַכּוֹת. אבל השופט לא מעניש אותו בעצמו. כשהתורה אומרת וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט, הכוונה היא שהשופט נותן הוראה לשליח מיוחד של בית הדין לבצע את העונש. האדם שמקבל את העונש לא שוכב על הרצפה, אלא נקשר לעמוד כשהוא קצת כפוף ונוטה קדימה. השופט חייב להיות נוכח שם כל הזמן, והעונש מתבצע ממש לְפָנָיו. השופט מסתכל עליו היטב כדי לוודא שאין סכנה לחייו, ואם הוא רואה שהאדם חלש מדי, הוא עוצר הכל מיד. המילה הזו גם מלמדת שהמכות מתחלקות: שליש מהן ניתנות בחלק הקדמי של הגוף, והשאר בגב. לפני שמתחילים, בית הדין בודק בקפידה את מצבו הגופני של האדם כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ. הם מחשבים כמה מכות הוא באמת מסוגל לספוג בלי להסתכן, ואם הוא חלש, מפחיתים את הכמות. בנוסף, לעולם לא מענישים אדם בשני עונשים שונים על אותו מעשה. הכל נעשה בצורה מדויקת ומחושבת בְּמִסְפָּר. למרות שהעונש המרבי הוא ארבעים מכות, עוצרים תמיד בשלושים ותשע, כדי לא להתבלבל בטעות ולתת יותר מדי. יש אפילו אדם מיוחד שתפקידו לספור את המכות בקול רם ובאיטיות, כדי לתת לאדם זמן לנשום ולהתאושש בין מכה למכה.