תארו לעצמכם מצב שבו אדם עשה מעשה רע ובית הדין קובע שהוא צריך לקבל עונש. התורה מלמדת אותנו כאן שיעור מדהים על רחמים, גם בזמן שמענישים. כשהתורה אומרת ארבעים יכנו, היא קובעת את הגבול העליון של העונש. אבל בפועל, נותנים רק שלושים ותשע מכות, כדי להיזהר מאוד לא להתבלבל בספירה ולתת מכה אחת יותר מדי. השופטים גם בודקים היטב כמה כוח יש לאותו אדם, ודואגים שהעונש יתאים בדיוק למה שהוא מסוגל לסבול.
התורה מזהירה לא יוסיף וגם פן יוסיף, כלומר אסור בהחלט לתת לאדם הזה אפילו מכה אחת מיותרת. המפרשים מסבירים שאם התורה כל כך נזהרת שלא להכות מכה מיותרת אדם שבית הדין קבע שהוא אשם, על אחת כמה וכמה שאסור לנו להכות אף אדם אחר. מכאן אנחנו לומדים איסור חמור להרביץ לחברים שלנו.
התורה גם שומרת מאוד על הכבוד של האדם שנענש. המילה ונקלה פירושה בושה וביזיון. המטרה של העונש היא לעזור לאדם לתקן את מעשיו, ולא להשפיל אותו. לכן, אם תוך כדי העונש האדם מגיע למצב של בושה גדולה ומאבד שליטה על גופו מרוב פחד או כאב, עוצרים מיד את העונש והוא פטור. הדבר המרגש ביותר נמצא במילה אחיך. לאורך המשפט, האדם הזה נקרא רשע בגלל המעשים שלו. אבל ברגע שהוא קיבל את העונש, החטא שלו מתכפר והוא חוזר להיות אח שלנו. הוא שוב חלק אהוב ושווה בעם ישראל, ואסור לנו להמשיך לבזות אותו או להזכיר לו את העבר.