דברים, פרק כ״ה, פסוק ג׳

בית הדין קובע את עונש המלקות בהתאם ליכולתו הפיזית של הנידון, כשהרף המרבי הוא ארבעים יכנו, אך בפועל מלקים עד שלושים ותשע מכות בלבד כאמצעי זהירות. התורה מזהירה פעמיים לא יוסיף וכן פן יוסיף כדי למנוע מהמלקה לחרוג מהכמות שנקבעה ולהנחית מכה רבה שעלולה לסכן את חיי החוטא, ומאזהרה זו נלמד גם איסור כללי להכות כל אדם. גבולות העונש נועדו לכפר על החטא מבלי לרמוס את כבוד האדם, ולכן אם הנידון מאבד שליטה על סוגריו מרוב כאב, ההכאה מופסקת מיד משום שכבר הגיע לידי ביזיון ושפלות, כפי שנאמר ונקלה. מיד לאחר שקיבל את עונשו, החוטא אינו נחשב עוד לרשע אלא שב להיות אחיך, עוונותיו מתמרקים והוא חוזר למעמדו השווה בקהילת ישראל.