זיכרון השעבוד במצרים והגאולה משם מהווה מצפן מוסרי מרכזי, ואינו רק ציון של עובדה היסטורית. הזיכרון מתפקד כדרישה אתית עמוקה המעצבת את יחסו של האדם כלפי רכושו, כלפי זכויות אדם, וכלפי החובה לחמול על החלשים בחברה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהחוויה הקשה במצרים נועדה לעורר אמפתיה. כאשר האדם זוכר שהיה עבד חסר כל ונתון להתעללות, הוא נדרש לגלות רגישות כלפי סובלים אחרים, ולא להטות את משפטם של הגר, היתום והאלמנה [אבן עזרא, חזקוני, ביאור שטיינזלץ]. המילה וַיִּפְדְּךָ מציינת את ישועת ה׳, אשר השגיח על שפלותם של ישראל ונכנס עמהם לפנים משורת הדין כדי להושיע ולגאול אותם [ספורנו, ביאור שטיינזלץ]. משום כך, הוא מצווה עליהם לנהוג באותה מידה של רחמים וחמלה כלפי העניים [בכור שור]. יתרה מכך, הדרישה לרחם אינה נובעת רק מרחמנותו הטבעית של ה׳, אלא נועדה לחנך ולהרגיל את לב האדם למידת הרחמים, כדי שידע להיענות למבקשי עזרה בדיוק כפי שישראל ביקשו רחמים כשהיה להם רע במצרים [העמק דבר].
לצד הפן הרגשי והמוסרי, הפרשנים מצביעים על רובד ממוני וקנייני. המילים וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ מזכירות לאדם שעבד אינו רשאי להחזיק בקניין משלו, וכל הרכוש שיש לו כעת קיים רק בזכות פדיון ה׳ [ביאור יש"ר]. מתוך כך נגזרת ההבנה שהאדם וכל קנייניו שייכים למעשה לה׳ [רלב"ג]. תפיסה זו מובילה למסקנה שהגאולה ממצרים הותנתה מראש בקיום מצוות ה׳, ולכן על האדם לקיים את החוקים גם כאשר הדבר כרוך בהפסד ממון וחסרון כיס [רש"י, רמב"ן, ביאור יש"ר].
בהקשר למצוות הספציפיות הנידונות בפסוקים הקודמים, המילים לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מתייחסות לחובה המעשית לחמול על האביונים [ביאור יש"ר]. יש המקשרים זאת לאיסור לקיחת עבוט, ומזכירים כי ביציאת מצרים ה׳ נתן לישראל חן בעיני המצרים כדי שישאלו מהם שמלות וכלי כסף, ולכן כעת אסור להם לקחת בגד של אלמנה כמשכון [קיצור בעל הטורים]. בנוסף, יש מי שרואה באזכור השעבוד אזהרה היסטורית, שכן עצם הגלות במצרים נגרמה בעוון הימנעות ממתן צדקה, ולכן הזיכרון נועד להזהיר את העם להקפיד על מתנות עניים בהווה [נחל קדומים]. לבסוף, היחס המיוחד וההלכתי לגר ולאלמנה נשען גם על הבסיס של יציאת מצרים ומעמד הר סיני, שבהם כלל ישראל עברו תהליך קולקטיבי של גיור וקבלת התורה כעבדים שנגאלו [חתם סופר].