כאשר אדם תובע חוב כספי מכל סוג מחברו, כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה, חל עליו ועל שליח בית הדין איסור מוחלט להיכנס לבית החייב במועד הפירעון כדי לקחת ממנו משכון להבטחת החוב, לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. הציווי לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ דורש מהמלווה להמתין בחוץ, במטרה להגן על כבודו ופרטיותו של הלווה ולחסוך ממנו את הבושה שבחשיפת דלותו או חיכוך שעלול להוביל לאלימות. הישארות המלווה מחוץ לבית מונעת ממנו לנצל את כוחו כדי לבחור בעצמו את החפצים היקרים או הנחוצים ביותר, ומשאירה בידי הלווה את השליטה להוציא אליו את המשכון הראוי. הגבלה זו מחנכת את המלווה לנהוג ברחמנות כלפי החייב, מתוך הכרה שכל כספו ניתן לו מאת ה'.
דברים, פרק כ״ד, פסוק י׳
פרשת כי תצא
כִּֽי־תַשֶּׁ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ מַשַּׁ֣את מְא֑וּמָה לֹא־תָבֹ֥א אֶל־בֵּית֖וֹ לַעֲבֹ֥ט עֲבֹטֽוֹ׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.