התורה שומרת על פרטיותו וכבודו של הלווה וקובעת כי על המלווה לקיים בַּחוּץ תַּעֲמֹד ולהימנע מפלישה לבית. לפיכך, גם שליח בית הדין המגיע לקחת אֶת הַעֲבּוֹט, שהוא המשכון המבטיח את פירעון החוב, נדרש להמתין בחוץ, אלא אם הגיע זמן הפירעון והלווה מסרב לשלם. מכיוון שוְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בּוֹ הוא זה שיוֹצִיא אֵלֶיךָ את המשכון הַחוּצָה, נקבע שבעל חוב גובה את כספו מהרכוש הפחות ביותר באיכותו, כדי למנוע מצב בו המלווה חומד את נכסיו היפים של חברו. עם זאת, חכמים תיקנו לגבות מרכוש באיכות בינונית כדי שאנשים לא יחששו להלוות, למעט במקרים של גבייה מיתומים שבהם נשמר הדין המקורי.
דברים, פרק כ״ד, פסוק י״א
פרשת כי תצא
בַּח֖וּץ תַּעֲמֹ֑ד וְהָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ נֹשֶׁ֣ה ב֔וֹ יוֹצִ֥יא אֵלֶ֛יךָ אֶֽת־הַעֲב֖וֹט הַחֽוּצָה׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.