דברים, פרק כ״ד, פסוק ט״ז

עשיית צדק בבית הדין דורשת אחריות אישית, בניגוד למנהג שהיה רווח בעולם הקדום להעניש משפחה שלמה על פשע של אחד מחבריה. התורה אוסרת לחלוטין ענישה זו וקובעת כי לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וכן וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת, כלומר אדם לא יוצא להורג בגלל חטאי קרוביו. בנוסף, הלשון הכפולה בפסוק מלמדת שקרובי משפחה פסולים מלהעיד זה על זה, משום שקרבתם מעמידה את האהבה הטבעית מעל החובה לחוק ולצדק. כמו כן, הכתוב מזהיר את הדיינים שלא לחקות את הנהגת ה' היודע נסתרות ורשאי להעניש דורות המשך, אלא לדון כל אִישׁ בוגר על מעשיו שלו בלבד. לבסוף, ההכרזה כי אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ מבהירה שאין לפטור מעונש אדם רשע שנגזר דינו למות רק בזכות קרוביו הצדיקים.