דברים, פרק כ״ד, פסוק י״ג

על המלווה לאזן בין זכותו לגבות את חובו לבין החובה לדאוג לצרכיו הקיומיים של הלווה העני. הציווי הָשֵׁב תָּשִׁיב מטיל חובה יומיומית להחזיר ללווה אֶת הַעֲבוֹט, שהוא בגדו שנלקח כמשכון, לקראת שקיעת החמה כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, כדי שיוכל להתכסות בו בלילה. כך העני ירגיש שקיבל מתנה, וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ, אך גם אם הוא כפוי טובה ואינו מברך, שכרו של המלווה מובטח. מאחר שהמשכון שייך כבר למלווה, החזרתו בכל ערב היא מעשה חסד שעליו נאמר וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה. צדקה זו מעוררת רחמים על האדם ונשמרת כאוצר רוחני נצחי לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.