יצא לכם פעם להלוות משהו לחבר, וכדי להיות בטוחים שהוא יחזיר, שמרתם אצלכם חפץ שלו כפיקדון? בתקופת התנ"ך, כשאדם עני היה לווה כסף, המלווה היה לוקח ממנו חפץ אישי כמשכון עד שיחזיר את החוב. התורה מלמדת אותנו שאפילו שזה מותר, חייבים להתנהג בחמלה ובכבוד כלפי הלווה. לפעמים החפץ שנילקח היה הַעֲבוֹט, שזה בעצם הבגד של העני. לכן, התורה מצווה על המלווה להחזיר את הבגד כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, כלומר כשהשמש שוקעת, כדי שהעני יוכל להשתמש בו ולישון איתו בלילה.
המילים הָשֵׁב תָּשִׁיב מלמדות אותנו שזו חובה יומיומית. המלווה צריך להחזיר לעני את הבגד שלו כל ערב מחדש, אפילו אם המצב הזה נמשך שנים רבות. התורה מתארת לנו מה קורה כשהעני מקבל את הבגד שלו בחזרה: וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ. כשהעני הולך לישון ומתכסה בבגד שחזר אליו, יש לו במה לישון והוא מרגיש כאילו קיבל מתנה חדשה לגמרי. מתוך השמחה הזו, הוא מברך את המלווה שעזר לו.
מבחינה משפטית, הבגד שייך עכשיו למלווה כי הוא המשכון שלו. לכן, כשהמלווה מוותר על הנוחות שלו ומחזיר את הבגד לעני מתוך טוב לב, התורה מבטיחה לו: וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה. כל יום שהוא מחזיר את הבגד, זה נחשב לו כאילו נתן צדקה חדשה. המעשה הטוב והמיוחד הזה עולה למעלה ונשמר לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ, ממש לפני כיסא הכבוד. כך האדם שומר לעצמו אוצרות רוחניים של חסד ומעשים טובים, שאף אחד לא יכול לקחת ממנו לעולם.