תארו לעצמכם שעבדתם קשה מאוד במשך חודשים ארוכים כדי לגדל חיטה. סוף סוף הגיע הזמן לאסוף את כל התבואה אל האסם. אתם מסתכלים סביב ומרגישים גאווה גדולה על כל מה שהצלחתם לאסוף בכוחות עצמכם. אבל אז, כשאתם כבר בדרך הביתה, אתם מגלים ששכחתם מעט תבואה מאחור. מה הייתם עושים?
התורה מלמדת אותנו מצווה מיוחדת שנקראת "שכחה". המצווה הזו מזכירה לנו שגם כשאנחנו עובדים קשה ומצליחים, ה' הוא זה שדואג לכולם, ובמיוחד לאנשים חלשים שאין להם אוכל. כאשר התורה אומרת תקצר, היא מסבירה שמדובר בקציר רגיל שאנחנו עושים בעצמנו, ולא למצב שבו חיות או רוח פזרו את התבואה שלנו. המילים קצירך וכן בשדך מדגישות שהמצווה שייכת רק לתבואה שהיא באמת שלנו וגדלה בשטח שלנו, ולא בשדה של מישהו אחר.
המילה ושכחת לא אומרת שאנחנו צריכים לנסות לשכוח את התבואה בכוונה. הרי אף אדם לא רוצה לשכוח את היבול היקר שהוא עבד עליו כל כך קשה! אבל אם זה בכל זאת קרה, זה לא סתם. ה' כיוון את הדברים כך שנשכח, כדי שנזכה לקיים מצווה חשובה. התורה מדברת על עומר, שזה בעצם חבילה של שיבולים קשורות. המצווה קיימת רק אם שכחנו כמות קטנה של תבואה. אם בטעות שכחנו ערימה ענקית של שיבולים, מותר לנו לחזור ולקחת אותה. בנוסף, המילה בשדה מלמדת אותנו שדין השכחה שייך גם לתבואה שעוד מחוברת לאדמה ושכחנו לקצור אותה.
אז מה עושים אם נזכרים במה ששכחנו? התורה מצווה לא תשוב. כלומר, אם כבר עברתם את המקום והשארתם את החבילה מאחוריכם, אסור לכם לחזור אחורה כדי לקחת אותה, אפילו אם נזכרתם בזה רק אחרי שכבר חזרתם הביתה לעיר. התבואה שנשארה בשדה מיועדת לגר ליתום ולאלמנה, שהם בעצם כל האנשים העניים שזקוקים לעזרה שלנו. המילה יהיה אומרת לנו שאפילו אם אנחנו רק בספק ולא בטוחים אם באמת שכחנו את התבואה או לא, עדיף פשוט להשאיר אותה לעניים.
ולמה כדאי לנו לוותר על התבואה שלנו? התורה מסיימת בהבטחה נפלאה: למען יברכך. ה' מבטיח לברך אותנו על כך שהאוכל שלנו הגיע לאנשים רעבים ועזר להם. תחשבו על זה רגע: אם אדם מקבל ברכה מה' על מעשה טוב שהוא עשה לגמרי בטעות, כמו אדם שנפל לו מטבע מהכיס בלי ששם לב ועני מצא אותו וקנה בו אוכל, תארו לעצמכם איזו ברכה עצומה יקבל מי שנותן צדקה בכוונה ומכל הלב! ה' מבטיח שהברכה הזו תגיע אלינו בכל מעשי ידינו, גם בדברים שבכלל לא תכננו.